יואב קרני מאזכר את הבלוג ב-"גלובס" (וגם: על הבחירה באתאטורק, השתלבות במרחב ועוד)

קוראות וקוראים יקרים,

רגע של נחת, ברשותכם -

העיתונאי יואב קרני התייחס, בטור מיום שישי האחרון (26.11.09), ל"כמאל" ולראיון שהתקיים כאן עם ח"כ ניצן הורוביץ:

"אני קורא ריאיון ברשת עם חבר הכנסת ניצן הורוביץ, המעיד על עצמו שיש לו הערצה גדולה לאטאטורק. הריאיון מתפרסם באתר הנקרא על שם מוסטפא כמאל (israelikemalist.wordpress.com), בכותרת "דרוש כמאליזם ישראלי". מה הייתי מעדיף? שבמקום להגיד "אטאטורק" הורוביץ יגיד "גאמבטה" (Gambetta). ליאון גאמבטה היה מראשוני המנהיגים של הרפובליקה השלישית הצרפתית בשנות ה-70 של המאה ה-19. הוא היה דמוקרט. ב-1877 הוא הכריז מלחמה על הדת המאורגנת בצרפת. יותר מכל בני זמנו הוא הטה את הרפובליקה נגד השפעתה העצומה של הכנסייה הקתולית. בלעדיו צרפת הייתה מתקשה להפוך למדינה מודרנית.

מהי אם כן המסקנה? גאמבטיזם במקום כמאליזם? מה חבל שקשה להסיק מסקנות. מלחמתם של מייסדי הרפובליקה השלישית נגד הדת זרעה את זרעי הפורענות. פילוג עמוק בחברה הצרפתית הניב את פרשת דרייפוס, את הקיטוב הפוליטי והרעיוני שבין שתי מלחמות העולם ולבסוף את משטר וישי."

גמבטה

אז, קודם כל – כיף. כיף שאדם רציני וידען כקרני קרא את הראיון ומצא אותו שווה להתייחסות, ושהתכנים שמפורסמים כאן בבלוג זוכים להדים בעיתונות המודפסת. זה לא מובן מאליו, ודאי לא בעיתונות הישראלית, שיחסה לבלוגוספרה, בניגוד גמור לזו האמריקאית, נע בין התעלמות לפלגיאט.

קרני, והוא לא היחיד, מעלה סוגייה ששווה להתייחס אליה – "גאמבטיזם במקום כמאליזם?"

פסיקת בג"ץ, גבולות ההפרטה וקרב הבלימה של שופטי העליון

ביום חמישי האחרון נפל דבר בישראל. בית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, החליט, ברוב של שמונה שופטים מול מול אחד, כי לא יוקם בית סוהר פרטי בישראל. בכך הסתיים בהצלחה מאבק ציבורי ומשפטי בן כחמש שנים כנגד הקמת בית הסוהר הפרטי של לבייב, שפירושו הפקעת הבלעדיות של הסמכות לשלילת חירות מידי המדינה, והעברתו לידי גורם פרטי.

הזמנה: אירוע השקת "הרשת"

להמציא מחדש את השמאל

נראה שבשנה התשיעית לעשור הראשון של המאה ה-21  ניתן לומר שהחברה והפוליטיקה הישראלית עברה, ועוברת, שורה של שינויים ותהליכים פוליטיים (בהם: האינתיפאדה השנייה והפיצול בין הגדה בהנהגת הרשות ורצועת עזה תחת שלטון החמאס – אשר שחקו עד דק את אמונתו של הציבור הישראלי בסיכוי לשלום, בחירתו של עמיר פרץ לראשות מפלגת העבודה, אשר העלתה את הסוציאל-דמוקרטיה מן האוב הפוליטי והאיצה את הפילוג בליכוד והקמת "קדימה", התבססותה של זו האחרונה כגוף פוליטי בר-קיימא המייצג באופן אותנטי חלק מן הציבור הישראלי, הקונצנזוס הרחב – מנתניהו וליברמן ועד רע"מ ובל"ד – בדבר נכונות פתרון "שתי המדינות") אשר מאיימים לדחוק לקרן זווית, אם לא להשליך לפח הזבל של ההיסטוריה, את השמאל הציוני כפי שאנו מכירים אותו.

שמאלנים מניאקים

אתר "הגדה השמאלית" , המזוהה עם חד"ש, הוא אחת מהזירות האינטרנטיות החשובות והמעניינות להבנת הלכי-הרוח והדיונים הפנימיים בשמאל הרדיקלי בישראל. האתר קיים מזה כשבע שנים וכותבים בו דמויות שונות מהשמאל הרדיקלי כד"ר אפרים דוידי, גדעון ספירו, חיים ברעם, ראובן קמינר וח"כ לשעבר תמר גוז'נסקי.

לאחרונה עלה באתר קמפיין שסיסמתו "מרואן עדיין חי – צבא החברים של ברגותי", כאשר גם הטקסט וגם העיצוב הגרפי ניסו ליצור הקבלה לקמפיין למען שחרור גלעד שליט. כותרתו של העמוד "שחררו את ברגותי – שחררתם את גלעד – מסע התעמולה הבולט בחסרונו". בעמוד עצמו נכתב, בין השאר "בספקטרום הרחב של הדיון הציבורי בנושא שחרור החייל החטוף/שבוי, גלעד שליט, נעדר לרוב השיח הנוגע לשחרור האסירים הפלסטינים הנמצאים משך שנים בכלא הישראלי, חלקם אסירים פוליטים שלא עונים לביטוי הציני – עם דם על הידיים.", והטקסט מסתיים בשורה הבאה "החזירו את ברגותי הביתה. גם לו ולאסירים רבים אחרים ממתינים בבית מאות אלפי תומכים ובני משפחה.".

"מרוואן עדיין חי"

באותו רגע ממש נזכרתי מדוע לא הצבעתי חד"ש. מעולם לא היה הניכור החד"שי כלפי כל מה שהוא ישראלי, ציוני, לאומי וקונצנזואלי כה ברור. חוסר היכולת לגלות אמפתיה כלפי הכאב של רוב הציבור הישראלי (שלא נדבר על השתתפות בכאב), הגיחוך, הלעומתיות – כל אלה שבו והתגלו בקמפיין הנ"ל. מובן שהעניין אינו תמיכה או התנגדות לשחרורו של ברגותי, שאפילו השר פואד בן אליעזר תומך בשחרורו – העניין הוא הסלידה מהחברה הישראלית עצמה שדומה שהשמאל הרדיקלי לא מנסה להסתיר.

זוהי מחלתם של מי שכבר יותר מידי זמן הולכים לפני המחנה, עד שכל קשר בינם לבין המחנה נשכח ואבד. ההתמכרות לאוויר האולימפי, לצדקנות ולתחושת הבדידות המזהרת גוזרים על חד"ש חוסר השפעה ורלוונטיות.

נדמה היה שחד"ש מתבגרת פוליטית – המהלך של "עיר לכולנו" בת"א היה צעד בכיוון הנכון. אולם נראה שכשלון המהלך בבחירות לכנסת, שלושה חודשים מאוחר יותר גרם לחד"ש לחזור לסורה.

חבל, ככה לא בונים שמאל חדש.

(פורסם במקור ב"עבודה שחורה")

רוצים לקבל הודעה בדוא”ל בכל פעם שהבלוג מתעדכן? לחצו כאן

"דרוש כמאליזם ישראלי" – ראיון עם ניצן הורוביץ

קוראות וקוראים יקרים – "כמאל" מתכבד להשיק את "המוסף" – מדור הראיונות של הבלוג. בשלב זה כל הראיונות המתוכננים יעסקו בטורקיה , אולם יתכן שבהמשך יגלוש לנושאים נוספים. כאן המקום להדגיש שאין לי כל יומרות עיתונאיות או יומרות לסטנדרטים עיתונאיים – כל שאני מתחייב לו הוא לנסות לשקף נאמנה את הדברים כפי שנאמרו, ומטרת הראיונות ללמד, לחדש ולעניין – את כותב שורות אלה לא פחות מאשר את קהל הקוראים.

תומר.

אני נפגש עם ניצן הורוביץ בלשכתו הפרלמנטרית בתל-אביב, במשרד בו נמצא מרכז מרצ. עוד בימים בהם היה מגיש פינת החוץ הידען והנלהב של התוכנית "לונדון את קירשנבאום" הבחנתי בעניין המיוחד שמגלה הורוביץ בטורקיה, ותכננתי, ביום מן הימים, לשוחח איתו בנושא. רצה הגורל והורוביץ העיתונאי התגלגל למרצ, בה אני פעיל מזה שנים מספר, כח"כ במסגרת האיחוד עם הפיקציה הפוליטית הקרויה "התנועה החדשה". אני מרשה לעצמי לומר שחברותו של הורוביץ בבית-המחוקקים היא התוצאה הטובה היחידה של האיחוד של מרצ עם עצמה. כך או כך, ידעתי שכעת, כשהורוביץ מכהן כח"כ מטעם המפלגה בה אני פעיל – יקל עלי לראיין אותו.

ושוב נדרשים לבן-אהרון

מוקדש לעיתונאי דניאל בלוך ז"ל שנפטר בטרם עת, ביום שישי שעבר, והוא בדרכו ל"קול ישראל" לשידור תוכניתו השבועית. יהי זכרו ברוך.

במאמר "מפלגת העבודה – מי כבר יתפלג?",  כותב ד"ר אודי מנור: "רעיונו הותיק יחסית של פרופ' גוטווין אודות הצורך לפצל את הכוחות הס"ד מתוך שתי מפלגות השמאל הקיימות ולהקים מפלגה ס"ד ראויה לשמה אחת, זו שתשים על סדר היום הציבורי רעיונות פוליטיים הפוכים לאלו הרווחים היום, מעולם לא נשמע משכנע יותר.

הצטרפותה של מפלגת העבודה ליוזמת נתניהו להפרטת הקרקעות [...] היא בבחינת רוביקון שחצייתו מחייבת את מימושו של הרעיון ההגיוני והרצוי הזה." עם זאת, טוען מנור, תיאוריה לחוד ומציאות לחוד

הרהורים בעקבות הפרסום בעיתונות השבדית

העיתוי הוא הכל. אפילו עם תקשורת (וממשלה, יש לומר) היסטרית כמו שלנו, המימדים שאליה צמחה "הפרשה השבדית"  – שתחילתה בפרסום בעיתון השבדי " אפטונבלדט" הטוען כי חיילי צה"ל סחרו באיברים של פלסטינים חורגים מגבולות הטעם הטוב. ההסבר להיסטריה האמיתית והמדומה טמון בלוח השנה – אנו נמצאים בעיצומה של "עונת המלפפונים" –

על פוליטיקה חדשה ופוליטיקה ישנה

ידיעה של מזל מועלם ב"הארץ" מבשרת על שורה של מהלכים, שעיקרם פגישות עם למעלה מ-3,000 פעילי מפלגה וחתירה לשינויי תקנון, בהם נוקט שאול מופז במגמה לכבוש את המפלגה מידי ציפי לבני. בכך נפתח סיבוב נוסף בקרב שנסוב לא רק על ההנהגה הפרסונלית של המפלגה, אלא גם על אופיה וצביונה.

עכשיו לבכות

'שוברים שתיקה' ו-'שומרי משפט' (הידועה יותר כ-'רבנים למען זכויות אדם') השיקו קמפיין וירטואלי למען חקירת אירועי 'עפרת יצוקה', עקב כמות ההרוגים וההרס שנזרע במהלך המבצע, ועקב עדויות מטרידות שעלו מפי לוחמים בשטח.

אינני יודע, או מתיימר לדעת, מה קרה לפרטי-פרטים ב'עפרת יצוקה'. קראתי דיווחים שונים וקטעי עדויות, שמספקים תמונה חלקית בלבד. מאידך, אני יודע שבתום המבצע נותרה רצועת עזה חרבה ומדממת, ולא פחות חשוב מזה – אני זוכר ומודע לאווירה הציבורית ששררה בזמן המבצע (הן בבסיס בו שהיתי, שהיה בטווח הקאסמים, והן בציבוריות בכלל כפי שהצלחתי לראות אותה בסופי השבוע) ולאחר המבצע (ושוב – הן כחייל שעיקר עבודתו עם נוער, והן כמי שחי בין אזרחי המדינה) – ובאווירה ציבורית זו בלטה במיוחד השחיקה באותו ערך שאותו אנו מכנים במושג החבוט והפרדוקסלי "טוהר הנשק". השחיקה הזו מסוכנת יותר מכל חריגה נקודתית מנהלי פתיחה באש, והתמודדות אמיתית עם אירועי 'עפרת יצוקה' תהיה גם התמודדות עמה.

בפועל, אנו נוהגים כחברה מסוגרת שאינה מסוגלת לקבל ביקורת. ניתן לתלות זאת באופי הביקורת המוטחת ובאופי המטיחים – ואכן רוב הציבור יתקשה לקבל את דבריהם של מי שמחזיקים בעמדה השוללת את המאוויים הלאומיים שלו, או של אלה הנמצאים בPay roll של האיחוד האירופי. אולם הצמדות לסוגיות הללו לא פוטרת את החברה הישראלית מהצורך בבירור וחשבון-נפש, לא רק של אירועי המצבע האחרון, אלא של התהליך בו הפך רעיון "הצבא המוסרי בעולם" מאידאל שיש לשאוף אליו, לפעול לאורו ולהוכיח אותו במעשים באופן מתמיד, לאקסיומה שבגינה בטלה ומבוטלת כל ביקורת.

בעבר, הסיסמא "יורים ובוכים" שימשה כדי לבקר את מה שנתפס כצביעות – כרצון לאחוז את המקל בשני קצותיו (המוסרית וההומאניות מחד, והשימוש בכוח מאידך), עומדת ותלויה השאלה אם מדובר בהכרח בסתירה, או שמא בשניות ומורכבות המאפיינים את החיים הממשיים, ולא אלה התיאורטיים. כך או כך, טעו מי שחשבו שאם נפסיק לבכות נפסיק גם לירות. ההפך הוא הנכון -כיום עודנו יורים אך הבכי החריש. ועל כך נאמר – ירינו, עכשיו לבכות.

רוצים לקבל הודעה בדוא”ל בכל פעם שהבלוג מתעדכן? לחצו כאן

Pay-roll