משהו חייב להשתנות

 

במאמרו "התקפה מרושעת על מרצ" ("הארץ" 4.8) העלה צלי רשף שני טיעונים מרכזיים לחולשתה של מרצ: האחד, המפלגה אינה "מצליחה להמריא" למרות ניסיונות עיקשים וקמפיינים שונים, ואף כי היא מסתייעת ב"טובי המוחות של השמאל"; והשני, שמצביעי מרצ הם "משענת קנה רצוץ". מתוך אחריות לגורל המחנה והאתגר שמציבה העלאת אחוז החסימה, מעלה רשף את האפשרות שמרצ תיבלע במפלגת המחנה הציוני.

רשף ממשיך במסורת שלפיה כולם אחראים למצבה של מרצ, פרט למפלגה עצמה. הבוחרים? בוגדנים. הימין? מסית. מפלגת העבודה? גונבת לנו בוחרים. ואכן, המציאות הפוליטית והחברתית שבה פועלת מרצ קשה ומורכבת מאין כמותה, וקשה בהרבה מזו שעמה התמודדה בשנות ה–90, אך היא איננה מתבוננת מהצד על גורלה. היא אחראית לו, והטיעון "ניסינו ולא הצלחנו" אינו מספיק. מכישלונות יש ללמוד. יש להסיק מסקנות ולהשתפר לקראת הניסיון הבא.

מרצ אמנם נאבקת על מקומה, אולם היא עושה זאת עם אותם אנשים ובאותן דרכים בכל מערכת בחירות, מבלי לערוך שינויים משמעותיים. מה הפלא שהתוצאה היא אותה תוצאה? הפנייה המצומצמת לקהל מבוגר ומשכיל מהמעמד הבינוני־גבוה, המתגורר בין תל אביב לרעננה — נכשלה. כך נוכל למצער לשמר את מוקדי הכוח הקודמים.

במערכת הבחירות האחרונה אימצנו אסטרטגיה, שריכזה את פעילות הקמפיין ב–30 היישובים שבהם מרצ הכי חזקה אלקטורלית, וגם בהם פעלנו רק בריכוזי קלפיות שבהן מרצ חזקה. בחירה זו מבטאת היגיון של שימור, בניגוד להיגיון הדרוש של צמיחה, המחייב לבדוק איפה אפשר להתחזק עוד, ולא רק איפה מרצ חזקה.

לא מדובר בכשל אלקטורלי בלבד. שכבות ההנהגה והפעילים במרצ, מהנציגים הבכירים ועד לדרגי הביניים, עובדות על אדי הדלק האחרונים של רצ ומפ"ם. 23 שנים לאחר האיחוד ותחילת הפעילות העצמאית, לא הצלחנו להיפתח לדורות שלמים של פעילים, ונציגים טובים ורצויים לא הצליחו להיטמע במפלגה. חלקם נפלטו, אחרים אפילו לא ניסו לחדור את מחסום הכניסה.

האם ניסתה מרצ להשתנות? האם היא ניסתה לפנות לקהלי יעד חדשים וליצור בריתות עם ציבורים השונים מקהל הבוחרים המסורתי שלה? במערכות הבחירות טוענים במפלגה תמיד שאין זמן לתהליכים ארוכי טווח. כשמסתיימות הבחירות יש זמן, אבל אין כסף. כולו הושקע בקמפיין.

משהו חייב להשתנות. אם מרצ חפצת חיים, היא חייבת לעבור תהליך עומק של התחדשות. התחדשות כזאת תצריך שינוי תפישתי, לרבות מעבר מסיעה לתנועה. פירושו של צעד כזה הוא הסטת מרכז הכובד לפעילות מתמדת, עקשנית, גם מחוץ למסדרונות הכנסת: ברחוב, בשכונה, במקום העבודה, במרכזים הקהילתיים, בקמפוס וכן, גם בבתי הכנסת.

רק תהליך של בנייה מלמטה, על ידי גיוס של יחידים וקהילות, יוכל להזרים דם חדש ולהפיח במרצ חיים חדשים. התהליך יחבר את מרצ לציבור ולעצמה, ויעניק לה כוח. אם מרצ עדיין רוצה להיות חלק מהמשחק הפוליטי, ולהתמודד עם האתגרים שמציבה לכולנו ממשלת הימין הקיצוני, עליה להצטייד בכלים חדשים ובאומץ להשתנות.

הכותב הוא יו"ר צעירי מרצ וחבר הנהלת מרצ

 

(פורסם במקור ב"הארץ" – 10.8.15)

מודעות פרסומת

לבני, תתפטרי כבר

את הבחירות לכנסת ניהלה מפלגת "התנועה" בראשות ציפי לבני כמי שמציגה אלטרנטיבה מדינית ל"ליכוד ביתנו". "היחידה שתילחם על הסדר מדיני", "ביבי וליברמן סכנה – ציפי לבני תקווה", "ביבי וליברמן = חרם בינלאומי – ציפי לבני = הסדר מדיני" אמרו שלטי החוצות של הקמפיין. את כהונתה כיושבת ראש האופוזיציה מיקדה לבני בנאומים חריפים נגד מדיניות החוץ והביטחון של ממשלת נתניהו, והזהירה שהיא מובילה אותנו להרס המפעל הציוני התנחלות מבודדת אחת אחרי השנייה, פגיעה ביחסינו עם בעלות בריתנו האסטרטגיות ולמדינה דו-לאומית.

לבני עברה דרך פוליטית ארוכה. מי שהתחילה באגף הימני בליכוד כיום מבינה שהדרך היחידה להבטחת ביטחונה ושלומה של ישראל היא באמצעות סיום הסכסוך בהסדר קבע, פינוי מתנחלים והקמת שתי מדינות לשני עמים. הכיבוש הוא לא רק סוגיית זכויות אדם או זכות ההגדרה העצמית לפלסטינים – הוא מאיים על האינטרסים החיוניים של ישראל ועל מעמדה הבינלאומי. לא צריך להיות חבר ב"שלום עכשיו" בשביל להבין את מה ששרי הליכוד, נציגי שושלת האצ"ל, ציפי לבני ודן מרידור הבינו – הכיבוש מאיים על הציונות.

עזיבת הליכוד ל"קדימה", עזיבת "קדימה" והקמת "התנועה" וחבירה ליונים צחורות ממפלגת "העבודה" כעמיר פרץ ועמרם מצנע – כל המהלכים האלה הוצגו על ידי לבני כמאמץ עקבי ושיטתי להילחם למען הסדר מדיני עם הפלסטינים כדי להבטיח את עתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. לאורך השנים הופנתה ביקורת כלפי לבני שהיא לא יותר מאופורטוניסטית שבשם דיבורי סרק על השלום סוללת את דרכה הפוליטית – והרי לבני הבינה מראשית הדרך כי סיכויי המו"מ בממשלה שבה יושבים בנט, אורית סטרוק, אורי אריאל ואלי בן דהן קלושים בהחלט. נתניהו, כפי שהתברר בסוף השבוע, כמעט שפיטר אותה משום שהמשיכה במו"מ בניגוד לדעתו.

אך אל לנו להתבלבל – מה שעדיין משאיר אותה שם הוא חלילה לא הכמיהה הבלתי פוסקת להשכנת השלום, אלא בדיוק מה שהנחה אותה כשעזבה את הליכוד לקדימה, וכשעזבה את קדימה לתנועה – הישרדות פוליטית. עכשיו, לאחר ה"פוף" המדיני, ניווכח לדעת האם לבני תוותר על היושרה הציבורית שנותרה לה ותפרוש ממשלת נתניהו או שהיא תתגלה ככיסאולוגית מדופלמת.

לאחר קריסת המו"מ נחשפו פניו האמיתיים של נתניהו. יצירת כסות של תהליך מדיני ומו"מ היא תכליתה של מדיניותו. למשוך עוד קצת זמן מול המבול שיגיע כשיתברר לפלסטינים ולעולם שלישראל אין אפילו כוונה לשינוי המצב. מטריית ההגנה הדיפלומטית של ג'ון קרי עומדת להיסגר – ואזרחי ישראל יישארו להירטב מהגשם, הבוץ והדם של 47 שנות כיבוש ישראלי על הפלסטינים.

אינתיפאדה שלישית, חרם בינלאומי, סנקציות דיפלומטיות, פירוק הרשות הפלסטינית, הגשת תביעה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג – כל אלו מחכים לנו מעבר לפינה. לבני יודעת את זה טוב מאוד, היא מבינה את עוצמת והיקף ההשלכות הבינלאומיות של המשך המצב הקיים.

כשנתניהו ובנט עסוקים בתחרות למי יש יותר נקודות בכישלון המו"מ, נותר לכל מי שמאמין בשתי מדינות לשני עמים – לא רק כסיסמה, אלא כצורך דחוף וקיומי – למקד את מאמציו רק בכיוון אחד: החלפת ממשלת נתניהו בממשלה שתגיע להסדר קבע בגבולות 67' עם חילופי שטחים, מה שיציל את ישראל מיצהר, נוער הגבעות והדני-דנונים.

הישארות של חברי "התנועה" בראשות לבני בממשלת נתניהו כמוה כהסכמה ותמיכה במדיניותה. האבן הראשונה במלאכת פירוק הקואליציה היא סיעת לבני. לכן יש להפעיל לחץ ציבורי עליה, עד שתתעשת ותעשה את המעשה ההגון היחידי שהיא יכולה לעשות – להתפטר מהממשלה ולהצטרף למהלך להחלפת נתניהו.

זו העת שבה לבני תחשוף את פרצופה האמיתי – האם היא אכן נאמנה לחזון שתי המדינות וסיום הסכסוך או שהיא עסוקה בגניבת קולות סדרתית וטיהור שרצים. לבני, זהו רגע האמת שלך

(פורסם במקור ב"מקום הכי חם בגיהנום").

משהו חדש מתחיל

"משהו חדש מתחיל" – זו הייתה סיסמאת הבחירות של "הבית היהודי" בראשות שר הכלכלה והמסחר נפתלי בנט. החידוש הראשון אליו נתכוונה הסיסמא מובן מאליו – חילופי דורות פוליטיים במפלגת הציונות הדתית. אולם מעבר לחילופי הגברי, נדמה ש"משהו" נוסף מתחיל. משהו חדש-ישן.

אמש נתבשרנו כי משרד הכלכלה והמסחר, בהובלת השר בנט, שוקד על "תוכנית 1981", המזכירה במידה רבה יותר הספר 1984 – על פי התוכנית, יחידות צה"ליות יאיישו את הנמלים ויפעילו אותן, במקרה של שביתת עובדי הנמלים. זאת במטרה לשבור את כוחה של העבודה המאורגנת בנמלים, בהשראת מהלך דומה שנקט רונלד רייגן.

בנט. (צילום: The Israel Project)
בנט. (צילום: The Israel Project)

ראשית, ההצעה של בנט מטרידה ביותר בשל הפגיעה החריפה במימוש זכות העובדים להתארגן בכלל ולשבות בפרט – זכויות אדם יסודיות ביותר אשר הוכרו כבר במאה ה-19 ומאז אושררו באינספור אמנות בינלאומיות.

שנית, נוכח היותו של צה"ל צבא-הגנה המבוסס על גיוס חובה, הרי שהמחשבה על שימוש בחיילים, שגוייסו מכח חוק, לצורך שבירת שביתה של עובדים קשה שבעתיים, לא כל שכן כשהחיילים הללו עשויים להיות בניהם או קרוביהם של העובדות והעובדים השובתים. בעלי תודעה היסטורית יתקשו שלא להיזכר באופן בו תעשיינים בארה"ב של תחילת המאה ה-20 שכרו כנופיות פשע כדי לשבור שביתות של פועלים.

היות והדברים הללו ודאי לא נעלמו מעיניו של בנט, נשאלת השאלה, מהו היגיון-הפעולה אשר הנחה את בנט, אשר כפי שהוכח במערכת הבחירות מבין דבר-או-שניים ביחסי ציבור, להציע הצעה כה פרובוקטיבית?

התשובה לכך טמונה באותו דבר חדש אשר בנט מעוניין להתחיל – בהציעו להשתמש בצבא ככלי לפתרון בעיה אזרחית-פנימית בנט מחיל את ההיגיון של השטחים הכבושים אל תוככי מדינת ישראל. בשטחים הכבושים, הרי, הצבא הוא הריבון, והוא המנהל את חיי היום-יום לשבט (הפלסטינים) או לחסד (המתנחלים). את אותו הסדר מעוניין להחיל בנט, עקב בצד אגודל, בישראל. בכך מסמנת בחירתו של המגמה של חדירת ההגיון המתנחלי אל תוך הפוליטקה הישראלית. ומה שבעיני ישראלים רבים נחשב לחצר האחורית של מדינת ישראל הופך אט-אט אל השער הקדמי.

רוצים לקבל הודעה בדוא”ל בכל פעם שהבלוג מתעדכן? לחצו כאן

שמאל לא סקטוריאלי

ד"ר רם פרומן, במאמרו "מרצ מתנכרת למצביעיה" (08.4.13) מבכה על התנהלותה של מרצ בכלל ועל התבטאויותיהם של יו"ר מרצ ח"כ זהבה גלאון וח"כ עיסאווי פריג' בפרט, אשר תקפו בחריפות את לפיד בעניין ריקי כהן.

פרומן מתפלא על דבריהם של פריג' וגלאון, שכן, הוא גורס, יתכן בסבירות גבוהה שהגב' כהן מחדרה, המשתייכת למעמד הבינוני-גבוה, נמנית על מצביעיה של מרצ או עשויה להימנות על מצביעה. עוד הוא טוען כי בעוד שלפיד פונה לתומכי המרכז והימין בקרב חלק זה של האוכלוסייה, הרי שמרצ צריכה ויכולה לפנות לאותם חלקים יוניים וליברלים במעמד הביניים, שכבר כעת תומכים בה בשיעור ניכר יותר מבכלל האוכלוסיה.

וכך – כפי שלפיד מכוון להיות 'ש"ס של מעמד הביניים', הרי שמרצ, לפי פרומן, יכולה להיות 'יהדות התורה של מעמד הביניים' – מפלגה סקטוריאלית של מעמד הביניים הגבוה (והס מלומר: האשכנזי ברובו).

אלא שהעצה של פרומן, אף אם כוונותיה טובות, עומדת בניגוד גמור לתהליך ההשתקמות של מרצ, שעודנה בעיצומו של תהלייך ההשתחררות מהדימויים הסקטוריאליים שדבקו בה בשנות ה-90, ושהביאו למפלתה בתחילת שנות האלפיים.

מרצ גדלה בבחירות האחרונות משום שהייתה המפלגה היחידה שהגדירה את עצמה כמפלגת שמאל. שמאל לא יכול להיות סקטוריאלי שכן הוא אוניברסאלי מטבעו. שמאל לא יכול להתנכר למעמדות המוחלשים שכן הוא יונק את רעיונותיו מהמורשת המפוארת של החשיבה הציונית, הסוציאליסטית וההומניסטית.

אכן, אי-אפשר ולא צריך להתעלם מן העובדה שמרצ זוכה לתמיכה ניכרת יותר בריכוזים של מעמד הביניים. ואין בכך כל פסול – רבים רבים הם מקרב מעמד הביניים שמעוניינים במדינת רווחה אוניברסלית שכן הם מבינים שרק כך מצבם משתפר. הגב' כהן, אם כן, וכך גם הד"ר פרומן, יכולים בהחלט למצוא במרצ את ביתם הפוליטי, ואכן – הכלכלה הישראלית מקוטבת כל כך מן הבחינה המעמדית שגם אלה המשתייכים לעשירון ה-9 מצליחים אך בקושי לקיים את עצמם ואת משפחתם בכבוד מבלי לשקוע בחובות.

הגב'  כהן, כמורה בת 37, נהנית ככל הנראה מקביעות במקום עבודתה, ויתכן שהיא אף מקבלת מעט עזרה כלכלית מהוריה אשר מקבלים עדיין פנסיה תקציבית.  הבן או הבת של הגב' כהן, לכשיגדלו, יגלו שמבחינה כלכלית ותעסוקתית הם עומדים בפני שוקת שבורה – גם אם גדלו בשכונה עמידה ורכשו השכלה גבוהה. ההון הסימבולי שבני מעמד הביניים מעבירים לילדיהם איננו מספיק לבדו. ואילו הם והוריהם פועלים בשוק עבודה שונה ואכזרי בהרבה מזה שבו פעלו הוריה של הגב' כהן.

ומכאן, אך טבעי שהגב' כהן ובניה, כמו גם הד"ר פרומן ושכניו, יבחרו להצביע למרצ, לא משום שזו מייצגת אותם במובן הצר, אלא דווקא משום שחתירתה של מרצ למדינת רווחה אוניברסלית תבטיח את עתידם ואת עתיד ילדיהם.

סימן שאתה צעיר

בשלישי האחרון פורסם דו"ח מרכז טאוב החושף את כי הצעירים בישראל נפגעים במיוחד מהמדיניות הכלכלית של הממשלה. לצעירות וצעירים בישראל הדו"ח איננו מהווה חידוש – הוא מציאות חיים עגומה של עבודות זמניות, שכר נמוך עם זכויות סוציאליות שלא נאכפות ומחירים עולים.

עבור צעירות וצעירים ישראלים, גם המושג של קביעות במקום העבודה נראה כשריד היסטורי – שהנהנים ממנו עולים ברובם על גיל ארבעים. בעוד שהדור של ההורים והסבים שלנו הכיר עולם עבודה של הסכמים קיבוציים המגינים על העובד, יותר ויותר צעירים יודעים שפעמים רבות גם שכר המינימום הוא בגדר המלצה. פנסיה, דמי הבראה ופיצויי פיטורין הם בכלל חלום רחוק.

ולמרות שרוב הצעירים הם שכירים לכל דבר – רבים מוגדרים כ"פרילנסים" או כעובדי קבלן. לכמה יש העונג המפוקפק להחשב לעובדי "דור ב' ".

המחקרים מראים שבממוצע צעיר ישראלי צריך לעבוד פי 1.5 כדי להגיע לאותה רמת חיים אליה הגיעו הוריו.  זוגות צעירים רבים מבינים שברמת השכר הנוכחית שלהם הם פשוט לא יוכלו להרשות לעצמם לגדל ילדים בישראל –  וכשזוגות עומדים בפני הברירה של גידול משפחה או הגירה – אז מה הפלא שיותר ויותר צעירות וצעירים החליטו לרדת מהארץ?

המדיניות הכלכלית של הממשלה קוברת את הצעירים ודנה אותם לחיים של עוני ודוחק, אל עתיד של יאוש. דו"ח מרכז טאוב הוכיח שההשכלה שרכשת לא משנה, גם לא המאמץ, ההשקעה או שעות העבודה – הצעירים בישראל נידונו למחנק כלכלי תמידי.

למרות האייפון והפייסבוק, בכל הנוגע למצבנו כעובדים לא רק שלא התקדמנו, אלא שהממשלה מסיגה אותנו אחורה – יספר זאת כמעט כל מורה חדש שנכנס למערכת  החינוך, שכבר איננו עובד משרד החינוך אלא "מורה קבלן" המועסק בחברה קבלנית ומפוטר מדי קיץ בתחילת החופש הגדול.

הטריק מוכר: מדברים על קדמה, על "גמישות" ועל "ניידות" משתמשים בכמה מינוחים באנגלית   – וכל עולל מרגיש מנכ"ל. לפחות עד הרגע שתלוש המשכורת מציג את השכר המעליב: 22.04 שקל לשעה, או שמכתב הפיטורין מגיע – והמנכ"ל הופך מובטל.

עבור החברה הישראלית כולה דו"ח טאוב צריך להוות קריאת השכמה –  אל חברה שמייצרת לבניה עתיד ללא אופק. עבור צעירים הדו"ח צריך להוות תזכורת, לפני הכניסה לקלפי – האם הם רוצים בארבע השנים הבאות את אותה מדיניות כלכלית של ארבע השנים שעברו?

מבחן הרכבת: בין רוטשילד לרוטשילד

 מאבקם של עובדי הרכבת כנגד הפרטת המערך התחזוקה ברכבת מעמיד את הצופה מן הצד בפני "דילמת רוטשילד" – בגישתו של איזה רוטשילד יבחר – האם בגישתו של הברון רוטשילד או שמא בגישתו של מאהל רוטשילד.

הדרך הראשונה מוכרת לעייפה, והשתרשה בחלקים נרחבים מאמצעי התקשורת – גישת הברון רוטשילד רואה במאבק של עובדים למען שמירה על עבודה מאורגנת, העסקה הוגנת ברכבת ושמירתה כשירות ציבורי כמאבק "אינטרסנטי" וצר, רואה בוועד כגוף מיותר במקרה הטוב ומזיק במקרה הרע, הפוגם באופן מבני בעקרון היעילות.

הפגנה נגד הפרטת הרכבת. (צילום: מטה המאבק בהפרטת הרכבת)
הפגנה נגד הפרטת הרכבת. (צילום: מטה המאבק בהפרטת הרכבת)

מעבר לפגמים המוסריים שניתן למצוא בגישה זו, טמונה בה בעיה יסודית: היא אינה עומדת במבחן המציאות. האמת הפשוטה היא שהממשלה סימנה מראש את יעד הפרטת הרכבת, והתחילה לקדם לכך תשתית חקיקתית כבר לפני למעלה משנה וחצי – באמצעות יוזמות לפירוק ופיצול רכבת ישראל למספר חברות שונות, ובאמצעות השיטה הישנה ביותר בספר התקציב – ייבוש תקציבי איטי: כך, על אף שמספר הקווים שמפעילה הרכבת גדל, מספר הקרונות לא גדל בהתאם, ומוסכי התחזוקה של הרכבת מיושנים ובלויים. הייבוש-התקציבי, לאחר שנתן את אותותיו, הופך שירות-ציבורי איכותי לגוף מנוון ומצומק, קמל, מדולל ומדולדל – כך נוח להפריט אותו, כך נוח להמיר בו עובדים-מאוגדים לעובדי קבלן. זהו לא רק הסיפור של הרכבת, כך קרה גם עם אחיות בתי-הספר ובמידה רבה עם מערך הכבאות, שמחיר ייבושו נחשף במלוא חומרתו בשריפה בכרמל.

גם טענות הבטיחות שחוזרת ומועלית אינה טענה רצינית – המענה לבעיית הבטיחות ברכבת אינו קשור לאופן ההעסקה של עובדי הרכבת, ולראיה עובדי-הרכבת הודיעו שהם מוכנים להיענות לכל שינוי שידרשו משרד התחבורה והנהלת הרכבת הנוגע לבטיחות ולגיהות, אולם משרד התחבורה לא נתן לעובדות לבלבל אותו והמשיך להתלות בתואנת-השווא של הגברת הבטיחות. מעניין לציין, אגב, שאותה דאגה לבטיחות לא מנעה ממשרד התחבורה והנהלת הרכבת להקל בתנאי המרכז על חברת בומברדייה ולרכוש מהחברה עוד מאותם קרונות ישנים ובעייתים שהובילו לתאונות מצערות כפי שחזינו באפריל השנה. אל אותה בומברדייה, אגב, רוצה משרד התחבורה להפריט את תחזוקת הרכבות.

אל מול הדרך הזו קיימת דרך השנייה –  היא הדרך של מאהל רוטשילד, דרך של ישראלים, חדשים וישנים, שהבינו ששיטת השיסוי והפיצול פשטה את הרגל – ואל מולה יש להציב תפיסה של שותפות-גורל וערבות-הדדית בין כל מי שנפגע מהמציאות החדשה של מדינה מופרטת. מחאת האהלים היא אולי תגובת הנגד הברורה והבוטה ביותר לאותה מדיניות הפרטה שכעת דורשים ליישם ברכבת, הציבור מאס בגישה לפיה השוק הוא תרופת-פלא ובמקומה צעק בקול ברור כי דרושה יותר מעורבות ציבורית, יותר יוזמה ציבורית ויותר השקעה ממשלתית.

(פורסם במקור בThe Marker)

רוצים לקבל הודעה בדוא”ל בכל פעם שהבלוג מתעדכן? לחצו כאן

פוסט אורח: יחימוביץ' – ימין סוציאלי נגד סוציאל דמוקרטיה

הראיון שהעניקה שלי יחימוביץ' לגידי וייץ ב'הארץ' הוא שלב נוסף בהגדרתה העצמית כימין-סוציאלי, תפיסה שהיסטורית הופיעה כניגודה של הסוציאל-דמוקרטיה וכשלילתה.

יחימוביץ'. שוברת ימינה. (צילום: זאב ינאי)
יחימוביץ'. שוברת ימינה. (צילום: זאב ינאי)

על כך שעמדותיה של יחימוביץ' אינן מתיישבות עם סדר יום סוציאל-דמוקרטי כלשהו עומדים זה מכבר גם מי שנאלצים לתרץ אותן כ'טקטיקה', משמע, כסטייה תועלתנית למען השגת המטרה. ואולם, מאחר ובעמדותיה של יחימוביץ' ניתן לזהות מזה זמן קו רציף של 'שבירה ימינה', כפי שהיטיב לזהות אתר 'סרוגים', דומני שניתן להסיק שדבריה אינם 'טקטיקה' אלא ביטוי של עמדותיה כמות שהן.

דבריה על ההתנחלויות הם ללא ספק ליבת הראיון. 'לשעתו', היא מסבירה, הייתה ההתנחלות 'מהלך קונסנזואלי לחלוטין, ומי שקומם את ההתיישבות בשטחים זה מפלגת העבודה. זאת עובדה, עובדה היסטורית'. אך זו אינה עובדה היסטורית, אלא עיוותה; חצי-אמת שמקורה בשמאל היוני שנועדה לנגח את תומכי הפשרה הטריטוריאלית שבמפלגת העבודה, ואשר אומצה בהמשך על ידי הימין המתנחלי.

יחימוביץ' ממשיכה ומאמצת את הטיעון המתנחלי כאשר היא מציינת כי עלות הקמת בית ספר לכל מספר ילידים בהתנחלות היא כעלות הקמתו בתוך הקו הירוק. אך מבלי להתבלבל היא מיד סותרת את עצמה ומוסיפה: 'אני לא אומרת שההתנחלויות עצמן לא עלו יותר כסף'. בהמשך לסתירה זו היא טוענת כי 'אני מכירה את המשוואה הידועה הזאת – שאם לא היו התנחלויות אז הייתה מדינת רווחה בתוך גבולות ישראל', ומדגישה ש'אין לה קשר למציאות'.

דומני, שלא אטעה אם אזהה בתיזה שיחימוביץ' סבורה ש'אין לה קשר למציאות' עיוות של תיזת 'מנגנון הפיצוי של הכיבוש' שהצעתי במאמרי 'היסודות המעמדיים של הכיבוש'. במאמר זה טענתי כי הקמת מדינת הרווחה החלופית בהתנחלויות איפשרה לימין לפרק את מדינת הרווחה בתוך הקו הירוק, תוך הצעת פיצוי לשכבות הנמוכות שנפגעו ממדיניות זו. בסיס טענת 'מנגנון הפיצוי של הכיבוש' הוא פוליטי ולא חשבונאי: היא מצביעה על כך שכמו כל מפעל קולוניאלי משמש הכיבוש לעיצוב היחסים החברתיים בתוך המטרופולין, היינו בישראל הריבונית. תיזה זו שוללת את ההיגיון החשבונאי של עמדת 'כסף לשכונות ולא להתנחלויות' בנוסח 'שלום עכשיו', ומציעה במקומו הגיון פוליטי המצביע על זיקת הגומלין בין התמשכות הכיבוש, התרחבות מפעל ההתנחלות, הפרטת מדינת הרווחה והתבססות ההגמוניה של הניאו-ליברליזם הישראלי. יחימוביץ', לעומת זאת, חוזרת אל ההיגיון החשבונאי, אם כי היא מאמצת את גירסתו הימנית ולפיה בית ספר בהתנחלויות = בית ספר בישראל, וכך היא מתעלמת מכך שבתי ספר נבנו בהתנחלויות אך לא בישראל, כדי לפרק את מדינת הרווחה.

אלא, שיחימוביץ לא סברה כך תמיד. להפך, בראיון לנחמיה שטרסלר ב'הארץ' בדצמבר 2005, זמן קצר לאחר שנכנסה לפוליטיקה אמרה יחימוביץ' כי 'בזמן שנמחקה פה מדינת הרווחה, בזמן שהופסקו ההשקעות בערי הפיתוח, קמה מדינת רווחה חלופית מעבר לקו הירוק. שם יש מקומות עבודה, שם יש תקציבי תרבות גבוהים, ומענקי פיתוח ובנייה. ברור לחלוטין שמפעל הכיבוש הענק הזה פגע בכלכלת המדינה ופגע ברשת הסוציאלית של המדינה'. מה גרם ליחימוביץ' לשנות את עמדתה? דומה שההסבר לכך מצוי ב'שבירה ימינה' שלה ובאימוץ ההיגיון המתנחלי.

מכללית אריאל. (צילום: Ori~)
מכללית אריאל. (צילום: Ori~)

ההיגיון המתנחלי משפיע גם עמדותיה החברתיות של יחימוביץ'. כך למשל עמדתה ביחס ל'מרכז האוניברסיטאי באריאל', שההכרה בו כאוניברסיטה, לדבריה, חייבת להיות מותנית בשיקולים אקדמיים בלבד. בכך מתעלמת יחימוביץ' לא רק משיקולים מדיניים ומשפטיים, אלא גם מן העובדה, שבהתאם למסורת הסוציאל-דמוקרטית בישראל מתקיים תיכנון אקדמי, הקובע האם צריך להקים עוד אוניברסיטאות והיכן. עולה, כי ביחס להתנחלויות מוכנה יחימוביץ' לאמץ את גישת השוק: כל מוסד שייקנה רמה אקדמית יוכרז כאוניברסיטה. זוהי בדיוק העמדה שבשמה מקדמים רייכמן והמרכז הבין-תחומי את הפרטת ההשכלה הגבוהה.

הראיון חושף גם כשל העשוי לסביר כיצד מתחת למיתוג העצמי הסוציאל-דמוקרטי אימצה יחימוביץ' גירסה ימנית של הציונות. באופן מביך היא מציינת ש'אני לא מכירה ויכוח … על ציונות וסוציאליזם' בתנועת העבודה, בעוד שוויכוח זה היה אחד המקורות הפוריים לגיבוש הסינתיזה הציונית-סוציאליסטית. בהמשך הראיון היא מוסיפה לרדד את הציונות להמנון, דגל ושירות קרבי, באופן המוציא גם את חזונו של הרצל ב'אלטנוילנד' מגבולות הגדרת הציונות של יחימוביץ'.

יחימוביץ' נוקטת בהפרדה שאיפיינה את עמדת 'שלום עכשיו', רק במהופך: הם חשבו כי ניתן להגיע לשלום מבלי לתקן את החברה, היא סבורה כי ניתן ללחום לצדק חברתי תוך התעלמות מזיקת הגומלין בין ההתנחלויות למשטר ההפרטה. יסודה של תפיסה סוציאל-דמוקרטית הוא עיצוב החברה תוך זיהוי יחסי הגומלין בין תחומי החיים השונים, כלכלה, חברה, כיבוש וזכויות אדם, למשל. הימין הסוציאלי סבור כי ניתן להשיג צדק חברתי בנפרד משאר התחומים.

מדוע חשובה הבחנה בין ימין סוציאלי לסוציאל דמוקרטיה? ככל שהוויכוח על השטחים הולך ומתקרב להכרעה מעתיקים המתנחלים את זירת הפעולה שלהם אל תוך ישראל הריבונית, ותוך אימוץ גישת הימין הסוציאלי הם פועלים לעצב אותה בדמותם. הפרדה והנגדה בין עמדותיה של הציונות הסוציאליסטית לבין הימין-הסוציאלי היא חיונית, אפוא למאבק על דמותה של ישראל.

ומהי המסקנה הפוליטית? מבחינה סוציאל-דמוקרטית עדיף עמיר פרץ על יחימוביץ'; יחימוביץ' עדיפה על הרצוג ומצנע הניאו-ליברלים. אם יחימוביץ' תבחר לראשות המפלגה, חשוב שהיא תמצא מולה אופוזיציה סוציאל-דמוקרטית.

רוצים לקבל הודעה בדוא”ל בכל פעם שהבלוג מתעדכן? לחצו כאן