זרמים בחינוך וחילוניות אפולוגטית (או: בטורקיה זה לא היה קורה)

55 שנה לאחר ביטול הזרמים בחינוך (או יותר נכון – לאחר ביטול זרם העובדים), מתנוססת על שער "הארץ" מיום חמישי האחרון ידיעה על הקמת זרם חדש בחינוך – "חילוני-דתי", לפי החלטת הכנסת, ביוזמת הח"כים מלכיאור וטרטמן ובתמיכת השרה יולי תמיר. לזרם החדש תהיינה "אותן מטרות העומדות בבסיס החינוך הממלכתי, בתוספת ההכרה בחשיבות החינוך לסובלנות והחיים המשותפים בין דתיים, חילונים ומסורתיים תוך מתן דגש לערכים יהודיים(פיקציה בפני עצמה, אבל זה כבר עניין אחר – ת.ר.)", כך לפי ההחלטה.

לי כבר ברור שהפונים העיקריים לזרם החינוך הזה לא יהיו תלמידים שלומדים בבתי ספר דתיים אלא תלמידים חילוניים מבתי ספר ממלכתיים (אישוש מסוים לכך ניתן למצוא בסוף הכתבה הזאת). שכן חלקים לא מבוטלים מהציבור החילוני (גם בזה המשכיל וה'ליברלי', ולראיה השרה פרופ' יולי תמיר), חילוניותם אפולוגטית, והם מבקשים לחסות תחת כנפי השכינה, אם רק תופקע מידי האורתודוקסיה ('מה רע בקצת יהדות?').

למרבה הצער, בישראל של היום (שלא כמו בעבר) קבוצה זו בקרב הציבור החילוני היא גדולה מאוד וכמעט שאין חילונים מתוך עקרון. הכוונה היא לכאלו אשר החילוניות שלהם אינה רק אי-קיום מצוות, אלא למי שמתוך תפיסת עולם מתנגדים לדת. רוצה לומר, מדובר בחילוניות מטעמי נוחות ולא מתוך הכרעות מוסריות-ערכיות. כך נוכל גם להבין את רגשי הנחיתות החילוניים אל מול הדת(יים) ואת העובדה שפוליטיקאים חילוניים מוכנים לרמוס את החילוניות או לתת למפלגות הדתיות לרמוס אותה. כי אכן, בעוד שהעגלה הדתית מלאה (בפירות באושים, אבל עדיין מלאה), העגלה של החילונים (ואני מבין פה בין הציבור החילוני לבין החילוניות) ריקה, או אולי נכון יותר לומר שהיא מרוקנת, ושלכל היותר מדובר בעגלת קניות.

וכך, כאשר במערכה כלל לא נשמע קול אתאיסטי השומר על החילוניות כעקרון בפני עצמו, אנו מוצאים את עצמנו עם זרם חינוכי אחד נייטרלי מבחינה דתית (הממלכתי), עוד שלושה זרמים דתיים (ממכלתי-דתי, מעין החינוך התורני והחינוך העצמאי של אגודת-ישראל), וכעת עם זרם נוסף "חילוני-דתי". ואני שואל, איפה זרם החינוך החילוני?

בטורקיה, זה לא היה קורה…

 

רוצים לקבל הודעה בדוא"ל בכל פעם שהבלוג מתעדכן? לחצו כאן

מבחנה של הרפובליקה החילונית

התובע הכללי הטורקי, עבדורחמן יאלסינקיה, הגיש לבית המשפט החוקתי בקשה לסגירת את מפלגת השלטון, "מפלגת הצדק והפיתוח", בראשות רה"מ ארדואן, בגין פעילות המאיימת על עקרון החילוניות של המדינה. כמו כן הגיש התובע הכללי רשימה ל 71 אישים בכירים, בהם נשיא המדינה – עבדאללה גול, ראש ממשלת טורקיה – רג'פ טאיפ ארדואן ושר החינוך הטורקי – חוסיין ג'ליק – אותם יש להרחיק מהפוליטיקה לתקופה של כחמש שנים.

כמובן שלאוזניים ישראליות הדבר נשמע תמוה עד מאוד, אך בטורקיה לא מדובר במצב תקדימי אלא בסמכות שמוסדרת בחוקה והיא חלק מן התרבות-הפוליטית הטורקית- אישים רבים הורחקו מהפוליטיקה (בהם ר"מ טורקיה בולנט אג'ווט שהורחק לשבע שנים בהפיכה הצבאית של 1980, הנשיא באייר בהפיכה של 1960) ורק לפני כעשר שנים מפלגת הרווחה האיסלאמיסטית, שהייתה מפלגת השלטון, נסגרה ע"י הצבא , וזאת למען ההגנה על אופייה החילוני-דמוקרטי (בסדר הזה) של המדינה (ארדואן וגול, אגב, היו חלק ממפלגת הרווחה).

העתירה הזו היא חלק ממאבק אינטנסיבי בין האליטה החילונית במדינה (הצבא, הפקידות הבכירה, הרשות השופטת, אוכלוסיה עירונית משכילה וכד') לבין קבוצות איסלאמאיות ופרו-איסלאמיות על השליטה בחברה הטורקית. המהלך הראשון, שדומה שהכניס את טורקיה לסחרור שממנו טרם יצאה, היה הניסיון של ארדואן באפריל דאשתקד למנות נשיא פרו-איסלאמי (בהתחלה דובר על כך שארדואן יתמודד, לאחר מכן הוחלט ששר החוץ שלו, עבדאללה גול יהיה המתמודד). ניסיון זה נכשל בעקבות עתירה לבית המשפט ותחבולות פרלמנטריות (מפלגת האופוזיציה יצאה מההצבעה וע"י כך לא התקיים הקוורום הדרוש לפי חוק), וזאת למרות הרוב שהיה למפלגתו של ארדואן בפרלמנט. במקביל להתגוששות בפרלמנט מאות-אלפי טורקים יצאו לרחובות, הנשיא המכהן, סזר, הזהיר מסכנה לאופיה החילוני של המדינה וגם הצבא הבהיר את עמדתו. היו אף מי שסברו שאנו עומדים בפני התערבות צבאית נוספת. בתגובה למהלכים הללו החליט רה"מ ארדואן להקדים את הבחירות ל-22 ביולי 2007.

בבחירות שהתקיימו ביולי ניצחה "מפלגת הצדק והפיתוח" (AKP) לאחר שקיבלה כ-46% אחוזים מן הקולות. "מפלגת העם הרפובליקנית", המפלגה הכמאליסטית, (CHP) זכתה לכ-21% מן הקולות והמפלגה הלאומנית (MHP) לכ-14% מן הקולות. יש לציין כי בטורקיה מונהג אחוז חסימה גבוה של כ-10%. משום כך מפלגות רבות לא מצליחות להכנס לפרלמנט והמפלגות שכן נכנסות זוכות באופן משמעותי ליותר מושבים משהיו אמורות לקבל (כך נוצר מצב שהAKP שולטים כיום ב-61% מהפרלמנט). אחת הסיבות המרכזיות לאחוז החסימה הגבוה היא מניעת כניסתן לפרלמנט של מפלגות כורדיות-לאומיות.

לאחר הבחירות ארדואן, מגובה במנדט שניתן לו ע"י הציבור הטורקי, הוביל את בחירת גול לנשיאות ע"י הפרלמנט. כמובן שהמינוי לא עבר בשקט, ולוווה בהפגנות ובביקורת על עצם הרעיון של נשיא פרו איסלאמי (שכן הנשיא הוא שאחראי למינויים רבים ובכירים במוסדות השונים בטורקיה, כולל הצבא) כמו גםעל אשתו של גול, העוטה רעלה, ולפיכך לא ראוי שתהא אשת-הנשיא ברפובליקה חילונית. אך נראה כי מה שהסעיר את הרוחות יותר מכל הייתה החלטת הפרלמנט הטורקי לבטל את האיסור בחוקה על עטיית רעלות באוניברסיטאות. הצעד הזה הביא בעקבותיו הפגנות המוניות נוספות וביקורת נוקבת מצד כלי התקשורת החילוניים (מה שזיכה אותם במופע-אימים של רה"מ ארדואן).

כשאר אנו מביטים במאבק הנחוש של האליטה החילונית מחד, ובנצחונות הסוחפים בבחירות של המחנה שנקרא לו "פרו-איסלאמי" מאידך, התמונה שמצטיירת לנו היא של אליטה טורקית, שעליה נמנית הצבא, הפקידות, המערכת המשפטית וחלקים רבים מהאוכ' העירונית, המאבדת את כוחה ונאבקת כדי לשמר מה שנשאר ממנו, אל מול רוב העם הטורקי, אוכלוסיית הכפריים, המאמינים ואנשי-עסקים רבים (קטנים כגדולים) אשר מעוניינים בשינוי החוק ובריכוך, אם לא בביטול של ההפרדה בין הדת למדינה. הקבוצה הזו, למעשה, מבקשת שהחוק והמסגרות הפורמאליות ישקפו את השינויים שעוברת החברה הטורקית, שנעשית דתית יותר וסובלנית פחות.

וכאן מגיע מבחנה הגדול של הרפובליקה החילונית, האם היא תוכל לעמוד במהלך כזה של סגירת מפלגת שלטון הזוכה לתמיכה כה רחבה? ויותר מזה, האם היא תוכל, כבעבר, "לאתחל" את המערכת הפוליטית כך שלא יווצר מצב שמיד בבחירות הבאות תבחר שוב מפלגה פרו -איסלאמית?

 

שתי הערות

1. לשבור לבנדיטים את העצמות: כלי התקשורת דיווחו על האספסוף הלאומני הזועם אשר צעד אתמול אחה"צ לג'בל מוכבר במזרח ירושלים במטרה להרוס את ביתו של המחבל שביצע את הפיגוע בישיבת "מרכז הרב", ואלי אף ליותר מכך. הנה, אחרי זמן רב הפונדמנטליזם הפוליקיסטי בישראל שוב זוקף ראשו ומנסה לפגוע בחפים מפשע. אך מה לנו כי נלין? פעילי הימין בסה"כ ניסו לבצע את שרצו לעשות שרים בממשלה.

ישעיהו לייבוביץ', מי שהקדיש חלק נכבד מפעילותו הציבורית-פוליטית להתראה מפני סכנת הפאשיזם ולמאבק בסכנת הפאשיזם הישראלי, הציג את הדרך שבה יש להגיב – "לשבור לבנדיטים את העצמות".

2. אי-התערבות במשק: הקפיטליסטים מטיפים השכם והערב ל-"שוק חופשי" ללא התערבות המדינה במשק, "כוחות השוק" ידאגו לכל (מזכיר לכם משהו?). אבל כמובן שלטעון שכך הדבר יהא זה מגוכח, המדינה מתערבת גם מתערבת במשק, מבלי שאיש פוצה פה.

השאלה היא, אם כן, את מי משרתת המדינה כשהיא מתערבת או לא מתערבת במשק. כשהמדינה דואגת לזכויות העובדים, לאיגודי העובדים, למיסוי (או בקיצור – לחברה בכללה), מדובר ב-"התערבות במשק" (על שלל הקונוטציות השליליות הטמונות במילה "התערבות"), ואילו כאשר המדינה מצילה את הקפיטליזם מפני עצמו, מדובר ב-"תיקון כשלי שוק".

*הערה מנהלתית: התווספה האופציה לקבלת עדכונים במייל כשהבלוג מתעדכן, לנוחיותכם.

לבייב לא יבנה עוד צלמון

כלא צלמון בגליל הוא סיפור הצלחה. בית הסוהר פועל מתוך תפיסה שיקומית ומפעיל תוכניות להכשרה-מקצועית של אסירים ותוכנית גמילה מסמים המוצלחת ביותר בשירות בתי-הסוהר. כמו כן, לאחר השחרור שוהים האסירים-לשעבר, תחת השגחה מקצועית, בהוסטלים העוזרים להם לרכך את החזרה אל החברה (שכידוע היא קשה למדי עבור אסירים רבים) ולהיטיב להשתלב בשוק-העבודה. אני מניח אפוא שאיש לא יופתע מכך שכמות האסירים מצלמון שחוזרים לכלא נמוכה בצורה משמעותית מאשר בבתי-כלא אחרים.

כלא צלמון, בתור בית-סוהר שיקומי, מבקש, בעצם, לייתר את עצמו (ברמה העקרונית כמובן), היינו, שלא יהיה בו צורך ולא יהיה בו שימוש. זהו כמובן גם אינטרס לאומי אינטרס חברתי – לצמצם עד אפס את מספר האסירים.

חברה פרטית, מאידך גיסא, שונה בתכלית השוני. המטרה של חברה פרטית, מעצם טבעה, היא להניב רווחים, וכמה שיותר מהם. לכן ברור לחלוטין שכלא ככלא צלמון לא יכול להיות בבעלות פרטית – זה פשוט לא רווחי.

עלינו לזכור את הדברים האלה כשאנחנו שומעים טיעונים מגוכחים מצד מצדדי הפרטת בתי הסוהר כאילו ההפרטה תטיב עם האסירים. לב לבייב לא יבנה עוד צלמון, כי מטרתו להרוויח והדרך לרווח מ"שירותי כליאה" טמונה בהגדלת מספר האסירים – בעידן של בתי-סוהר מופרטים, כלא כצלמון הוא בלתי-אפשרי.

ולא מדובר בגוזמא פרי-דמיוני. אנחנו יודעים שבמדינות בהן בוצעה הפרטה מלאה של בתי-הסוהר (כפי שמתוכננת בישראל), למשל ארה"ב, נוצר לובי של חברות הכליאה להחמרת הענישה הפלילית. התוצאה – אחוז אחד (!) מכלל אוכלוסיית ארה"ב יושב בבתי סוהר.

ולמרות שזה הפאן שחשיבותו היא הנמוכה ביותר, גם מבחינת העלויות אין כל חסכון – להפך.

אז, שלא יעבדו עליכם.

אוטובוסים והמרחב הציבורי

התאגידים משתלטים לנו על המרחב הציבורי. לא צריך להיות מרקסיסט כדי להבין זאת (למרות שזה מומלץ:-)), מספיק לגור בת"א. במקרה הטוב מדובר על שלטים ופרסומות לאן שלא תפנה ראשך, ובמקרה הרע זה משהו בסגנון שדרות אורנג'.

אבל רשומה זו לא תעסוק במרחב הציבורי והפרטתו המתעצמת, אלא תתמקד בחלק מסויים של מצב זה – התחבורה הציבורית (למה? כובע.).

ובכן, עוד כשהנוסע ממתין לאוטובוס, הוא חשוף לפרסומות הממלאות את חלל התחנות. האוטובוסים עצמם מכוסים בפרסומות 'מכף רגל ועד ראש' – דפנות האוטובוס, חלקו האחורי – כל שביב של חלל פנוי מאכלס פרסומת.

אך פה זה לא נגמר, לעיתים ניתן למצוא בתוך האוטובוס מדפים עם גלויות פרסומיות. הגדילה לעשות חברת "קווים" אשר הציבה בתוך האוטובוסים שלה מסכים המשדרים פרסומות ללא הרף. אבל זה old news. היום בבוקר, בעודי נוסע באוטובוס, נתקלתי במה שאני מקווה מאוד שלא יהפך לטקטיקת פרסום נפוצה: חלל האוטובוס כולו – התקרה, גב הכיסאות, הדפנות הפנימיות – על כל אלה הודבקו כרזות של "קוקה-קולה".על קצה המזלג

בכל הנוגע למוצרים/שירותים מסחריים ברשת, מופעל ע"פ רוב אחד משני המודלים הבאים – או שישנו תוכן/מוצר/שירות שהמשתמש משלם עליו והוא נטול פרסומות, או שישנו תוכן/מוצר/שירות שהמפרסמים משלמים עליו, ולמשתמש הוא ניתן בחינם. במקרה של התחבורה הציבורית לעומת זאת, על אף שהפרסום על גבי האוטובוס הולך וגובר, התשלום עבור נסיעה אף לא פחת (שלא נדבר על ביטולו כליל).

ומה אני רוצה לומר? שני דברים: ראשית, יש לאלץ את החברה ("דן" במקרה הזה) לבחור האם היא עוברת למודל "גוגלי" של רווחים מפרסום על גבי ובתוך האוטובוסים או שמא היא מרוויחה את כספה דרך גביית תשלום מהנוסעים. שנית, כלל לא היינו מגיעים לכל המצב הזה לו תחבורה ציבורית, שירות חיוני ובסיסי לאזרח בעל משמעויות חברתיות ואקולוגיות כאחד, היה מסופק ע"י המדינה ולא ע"י גורמים פרטיים.

גלאון ופירורי התקציב

העליהום התקשורתי על זהבה גלאון לא יכול שלא להראות מתוכנן – הנושא זכה לפרסום נרחב ללא כל פרופורציה לחשיבות האמיתית (האפסית) של העניין. להמשיך לקרוא "גלאון ופירורי התקציב"