קפה אולה! (והשמאל הישראלי)

זו כנראה אחת הידיעות המשמחות שקראתי לאחרונה – אחרי חודשים של מאבק, נחתם הסכם קיבוצי בין ההסתדרות וועד עובדי הקופי-בין לבין הנהלת בית-הקפה.

הבה נביט בהשתלשלות הדברים – אלון-לי גרין, עובד בסניף אבן-גבירול של קופי-בין ניסה לאגד את עובדי הרשת, ובעקבות כך מפוטר. לאחר מכן, החזיר אותו בית-המשפט לעבודה. במקביל, ההנהלה הודיעה כי היא אינה מכירה בועד, מה שהוביל למשמרות מחאה סביב-השעון שאויישו ע"י העובדים השובתים, פעילי ההסתדרות, הנוע"ל, בנק"י ומתנדבים 'עצמאיים' (משמרות המחאה השאירו כמובן את הסניף שומם למדי מה שהביא את הנהלת הסניף להציע לכל מי שנכנס לסניף כוס קפה בחינם). משמרות המחאה נמשכו עד לפני מספר שבועות אז נכנסו הצדדים למו"מ.

אפשר כמובן לדבר על המאבק הזה באופן ספציפי ולומר שהנהלה קופי-בין לא החמיצה אף הזדמנות לעשות טעות (וזה אכן כך), אבל זה לא מה שחשוב כאן. אני חושב שברור שמה שקרה בקופי-בין הוא חלק מתהליך שאנו רואים בשנה האחרונה שכולל הקמת עוד ועוד ועדי עובדים מלמטה – היינו ע"י התארגנות ופעילות מוצלחת של העובדים (לעיתים בסיוע ההסתדרות, לרוב בסיוע איתי סבירסקי והקליניקה המשפטית של אונ' ת"א). זה קרה עם ועד המאבטחים של בי"ח קפלן, ועד המאבטחים של הפקולטה לחקלאות, קסטרו, קופי-טו-גו ועוד. היבט נוסף לתהליך הזה הוא הקמת ארגון העובדים "כוח לעובדים" ששם לעצמו למטרה לעשות את אשר ההסתדרות צריכה לעשות ולא עושה – לאגד עובדים. בין אם הארגון החדש יצליח ובין אם לא, עצם העובדה שהוא קם מעידה על אווירה מסויימת שהביאה להקמתו.

יש לתהליך הזה המשמעויות שונות עבור החברה הישראלית בכללה, אבל אני רוצה לדבר כאן על ההשפעה והמשמעויות של תהליך כזה עבור השמאל הישראלי (הו, כמה שהשמאל הישראלי אוהב לדבר על השמאל הישראלי, כמעט כמו שהישראלים אוהבים לדון בשאלה "מיהו/מהו ישראלי").

אין כל ספק שהשמאל הישראלי נמצא במשבר, משבר עמוק. הן משום שהדגל המרכזי שהוא נשא, דגל השלום, הולך ומאבד תמיכה ציבורית ורלוונטיות גם יחד, והן משום שבסופו של דבר חלק הארי של המצביעים לשמאל שייכים לקבוצה שהסוציולוג ברוך קימרלינג כינה 'האחוס"לים', והדומיננטיות של הקבוצה הזו הולכת ופוחתת (אפשר גם להביט בתמונה בניתוח מעמדי ולדבר על הצטמצמות מעמד הביניים – שהוא מקור המצביעים העיקרי של השמאל)*.

ומאחר והציבור הישראלי לא יתאים את עצמו אל השמאל, השמאל צריך להתאים עצמו לציבור הישראלי (מבלי לעשות ויתורים אידאולוגיים, כמובן). פירוש הדבר, עליו לעשות שינוי אסטרטגי – להציג סדר יום סוציאל-דמוקרטי, לעשות את השינויים הפרסונליים והטרמינולוגיים הדרושים ולהשיל מעליו את התדמית ה"אשכנזית"-אליטיסטית-מתנשאת שדבקה בו (במידת מה של צדק, יש לומר).

ומה כל זה קשור לאיגודי וועדי העובדים? אני חושב שעתיד השמאל טמון בהם (כפי שזה קיים ברוב/כל מדינות אירופה, אגב). הועדים יכולים וצריכים להיות החוליה המקשרת בין ציבור העובדים הרחב לבין מפלגות השמאל, הם גם אלו שיכולים להניע את גלגלי השינוי שצריכים לנוע בתוך מפלגות השמאל עצמן, כדי שיעשו את השינויים שאנו מדברים עליהם.

(כל זה נשמע לכם מוכר? נכון, זה מה שהתחיל לקרות עם בחירתו של עמיר פרץ, שלאחר הבחירות עשה כל טעות אפשרית ובגד באופן בוטה בבוחריו)

*אם אתם מעוניינים בניתוח רציני למשבר שמצוי בו השמאל, ולא לניתוח דמיקולו שמוצג כאן בבלוג, אתם מוזמנים לקרוא את המאמר "הדיאלקטיקה של כשל השיוויון" מאת פרופ' דני גוטווין.
מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “קפה אולה! (והשמאל הישראלי)

  1. פינגבק: שווה קריאה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s