פיוס מאוס

שמעון פרס, יו"ר מפלגת העבודה לשעבר ו(פעמיים) ראש-ממשלה מטעמה, וכיום נשיא מדינת ישראל, הודיע כי יכריז ביום העצמאות על "פיוס חילוני-חרדי" שמסריו יופנו בראש ובראשונה לציבור החילוני למען ילמדו לכבד את החרדים. כן-כן, החילונים הם אלה אשר מתבקשים לכבד את החרדים! החרדים, מצדם, מוזמנים להמשיך ולראות בחיים החילוניים כחטא ופריצות, ולכנות את החילונים "תינוקות שנשבו".

החשיבות המעשית של ההתבטאות הזו מועטה עד אפסית, עם זאת, היא מרתיחה את הדם, בעיקר כשההתבטאות הזו באה מפי אחת מהדמויות שזוהו יותר מכל עם השמאל הישראלי (אם כי השת"פ של פרס עם החרדים אינו דבר חדש). ההתבטאות המקוממת הזו של פרס, אגב, מצטרפת להבלים שכתבה לאחרונה השרה ציפי לבני בנושא החמץ (ועל כך היטיב לכתוב יוסי גורביץ).

יאמר האומר כי מדובר בחנופה קואליציונית כלפי ש"ס ותו לא. אך לא כך הדבר, עצם העובדה שחילוניות המדינה (שהיא תנאי מקדים לדמוקרטיה) נתונה למיקוח פוליטי, מעידה על חוסר הבנה מהותי על אודות הדמוקרטיה.

עצם העובדה שמנהיגים אשר הינם חילונים מתבטלים כך בפני אנשי הדת וקוראים לציבור החילוני לקבל "קצת יהדות" בשם "המסורת", מעידה על האפולוגטיות בחילוניות הישראלית ש(לעניות דעתי) מקורה בכך שרוב-רובם של החילונים הם אך "פורקי עול תורה ומצוות", אשר מעולם לא הובהר להם מדוע יש להתנגד לדת בפני עצמה ומה הם הערכים החיוביים של הדמקרטיה החילונית.

ובאשר לניסיות הפיוס בין חרדים לחילונים בפני עצמם, אני שולל אותם מכל וכל. שני שפגעו איש ברגשות חברו מתפייסים. המתח בין החילונים לדתיים אינו מתח אישי, החילונים לא רבו עם החרדים, אלא שבין שתי הקבוצות הללו קיימת מחלוקת עקרונית בנוגע לאופיה הרצוי של מדינת ישראל. בין החילונים לחרדים לא שורר ריב, אלא מאבק. גדולתה של הדמוקרטיה היא הצלחתה, במרבית המקרים, להעביר את המאבק משדה הקרב אל הככרות, העיתונות, הפרלמנט וכד'.

המאבקים הללו הם נשמת-אפה של חברה דמוקרטית, וכל ניסיון למסמס אותם, במעטה דביק של שמירה על אחדות העם, פוגע בדמוקרטיה.

רוצים לקבל הודעה בדוא"ל בכל פעם שהבלוג מתעדכן? לחצו כאן

צדק, צדקה ורופאים לזכויות אדם

(או: כששוקי גלילי מבקש, קשה לסרב)

עד ליום שני האחרון הפעילה עמותת "רופאים לזכויות אדם" מרפאה פתוחה בדרום ת"א אשר טיפלה בעיקר במהגרי עבודה ופליטים (ללא תשלום, כמובן). עצם קיומה של המרפאה מהווה תעודת עניות עבור כל מדינה ראויה לשמה, שכן אין זה מתפקידה של עמותה פרטית לדאוג לבריאותם של המתגוררים במדינה, אלא של המדינה.

ראויה לשמה אמרנו? שכן מדינת ישראל, שאת היותה מדינה קשה להכחיש (אם כי יש מי שינסו), לא רק שלא סיפקה בעצמה מענה רפואי לפליטים, אלא אף הפנתה את הפליטים למרפאת העמותה. כמובן שעם התגברות הגעת הפליטים אל המרפאה הלך וגבר העומס, עד שלבסוף, כאמור, החליטה העמותה על סגירת המרפאה. במכתב שכתבה העמותה לשר בן-יזרי, הסבירה העמותה שאין היא מוכנה עוד לשמש "כאמתלה לאי-לקיחת אחריות" (מתוך המכתב), וקראה לפתרון ציבורי של הבעיה, ולא לפתרון פרטי (היינו תרומות מיחידים).

הטיעון הידוע שהצדקה משמשת בידי המדינה כתירוץ לאי-עשיית צדק מתגשם לנגד עינינו ומבהיר מדוע כל ההתרמות למיניהן הן כ"כ בעייתיות. והעובדה שעמותה מכירה בכך היא בעלת משמעות רבה. יש לקוות שההכרה הזו תחלחל לעמותות נוספות, ושהאנרגיה המופנית להתנדבות תנותב לפעילות פוליטית, מתוך הבנה שהפתרון האמיתי לבעיות מהסוג הזה יבוא בהכרח דרך הפוליטיקה.

רוצים לקבל הודעה בדוא"ל בכל פעם שהבלוג מתעדכן? לחצו כאן