צדק, צדקה ורופאים לזכויות אדם

(או: כששוקי גלילי מבקש, קשה לסרב)

עד ליום שני האחרון הפעילה עמותת "רופאים לזכויות אדם" מרפאה פתוחה בדרום ת"א אשר טיפלה בעיקר במהגרי עבודה ופליטים (ללא תשלום, כמובן). עצם קיומה של המרפאה מהווה תעודת עניות עבור כל מדינה ראויה לשמה, שכן אין זה מתפקידה של עמותה פרטית לדאוג לבריאותם של המתגוררים במדינה, אלא של המדינה.

ראויה לשמה אמרנו? שכן מדינת ישראל, שאת היותה מדינה קשה להכחיש (אם כי יש מי שינסו), לא רק שלא סיפקה בעצמה מענה רפואי לפליטים, אלא אף הפנתה את הפליטים למרפאת העמותה. כמובן שעם התגברות הגעת הפליטים אל המרפאה הלך וגבר העומס, עד שלבסוף, כאמור, החליטה העמותה על סגירת המרפאה. במכתב שכתבה העמותה לשר בן-יזרי, הסבירה העמותה שאין היא מוכנה עוד לשמש "כאמתלה לאי-לקיחת אחריות" (מתוך המכתב), וקראה לפתרון ציבורי של הבעיה, ולא לפתרון פרטי (היינו תרומות מיחידים).

הטיעון הידוע שהצדקה משמשת בידי המדינה כתירוץ לאי-עשיית צדק מתגשם לנגד עינינו ומבהיר מדוע כל ההתרמות למיניהן הן כ"כ בעייתיות. והעובדה שעמותה מכירה בכך היא בעלת משמעות רבה. יש לקוות שההכרה הזו תחלחל לעמותות נוספות, ושהאנרגיה המופנית להתנדבות תנותב לפעילות פוליטית, מתוך הבנה שהפתרון האמיתי לבעיות מהסוג הזה יבוא בהכרח דרך הפוליטיקה.

רוצים לקבל הודעה בדוא"ל בכל פעם שהבלוג מתעדכן? לחצו כאן