על פוליטיקה חדשה ופוליטיקה ישנה

ידיעה של מזל מועלם ב"הארץ" מבשרת על שורה של מהלכים, שעיקרם פגישות עם למעלה מ-3,000 פעילי מפלגה וחתירה לשינויי תקנון, בהם נוקט שאול מופז במגמה לכבוש את המפלגה מידי ציפי לבני. בכך נפתח סיבוב נוסף בקרב שנסוב לא רק על ההנהגה הפרסונלית של המפלגה, אלא גם על אופיה וצביונה.

לבני ומופז. חדש וישן?
לבני ומופז. חדש וישן?

בתעמולות הבחירות שלה, הן בבחירות הכלליות והן בבחירות הפנימיות בקדימה נשמעה האמירה שציפי לבני מייצגת "פוליטיקה חדשה" או "פוליטיקה אחרת". בעוד רבים התייחס לסיסמא זו בביטול, כמו לרוב סיסמאות הבחירות,  אני סבור שמבחינות רבות סיסמא זו מסגירה את מהותה הפוליטית של לבני, ואולי של קדימה בכללה. לבני מייצגת פוליטיקה חפה מכל אידאולוגיה או יומרה לאידאולוגיה, המבוססת על דימויים תקשורתיים-תדמיתיים, תוך קבלת גיבוי ותמיכה מהאליטה הישראלית ובכללה התקשורת (והדוגמא המובהקת ביותר הייתה התמיכה המאסיבית שזכתה לה מצד התקשורת בפריימריז בקדימה, ובמידה פחותה בבחירות הארציות). צמיחתה של לבני משרה זוטרה בממשלת שרון הראשונה לדרגת מנהיגה ומועמדת לראשות ממשלה, וזאת ללא כל רקורד של עשייה ו/או חידוש רעיוני משמעותי מצדה, מוסברת על ידי היותה מוצר תקשורתי-תדמיתי מובהק, שקידמו האליטות הניאו-ליברליות בתוך מפלגתן החדשה (כזכור, קדם לה אולמרט – שהיה עצמאי יותר ופופולארי פחות).

מבחינה פנימית, כאמור, ה"פוליטיקה החדשה" של לבני פירושה צמצום-עד-ביטול המוסדות המפלגתיים, ועיקורם מסמכויותיהם. מאז הקמתה של המפלגה בידי שרון ועד היום זוהי הרוח השלטת במפלגה, וביטוי לכך ניתן בתקנון המפלגה אשר אינו מכיל מוסדות אליהם יכולים חברי המפלגה להבחר ודרכם להשפיע, כמו גם אימוצה הגורף של שיטת הפריימריז שמחייבת מימון נרחב ולפיכך קרבה להון.

ההיגיון של "הפוליטיקה החדשה" של לבני הוא מוכוון-הון ומתבסס על תמיכה משמעותית מהאליטות התקשורתיות, עסקיות וכד'. הפוליטיקה של לבני "חדשה" משום שהיא מותאמת להלך-הרוח האינדיבידואליסטי של מעמדות הביניים והמעמדות הגבוהים בישראל של המאה ה-21 בו היחיד מאוגד ומאורגן פחות, ואי-השיוויון בחברה גדל. היא הודפת מעליה מושגים ישנים ונושנים כמו "מפלגה" ו"אידאולוגיה" לטובת מסרים שקל יותר להתחבר אליהם בחברה מופרטת בהם בראש ובראש לבני כאינדיבידואל ("ציפי") – בניגוד למפלגה כמכלול רעיוני.  על רקע זה, בין השאר, ניתן להבין את הפופולריות הגבוהה לה זכתה נושאת "הפוליטיקה החדשה" לבני בקרב מצביעי השמאל, שנמנים ברובם על מעמדות הביניים והמעדות הגבוהים (או, אם תרצו, על קבוצת ה"אחוס"לים"). מן ההגינות לציין שקדימה לא הייתה היחידה שנקטה בקמפיין פרסונלי, עשו זאת מפלגות שונות מהקשת הפוליטית החל במרצ ומפלגת העבודה וכלה באיחוד הלאומי, אולם בעוד המפלגות הללו נושאות עמן מטען ערכי כזה או אחר, ובעלות שורשים פוליטיים עמוקים, הרי שקדימה דלבני היא זו השוחה בטבעיות הרבה ביותר במימי השיח הפרסונלי,  בהיותה משוחררת מ"קיטבגים עם מורשת זאב ז'בוטינסקי או ברל כצנלסון". ניתן לומר שקדימה דלבני היא "תאגיד פוליטי" יותר מאשר מפלגה במלוא מובן המילה.

קדימה. תאגיד פוליטי?
קדימה. תאגיד פוליטי? (צילום: דויד סקורי)

אם לבני מייצגת את "הפוליטיקה החדשה", הרי שמופז יחשב, בעל כורחו, לנציג הפוליטיקה "הישנה" בקדימה, אותה פוליטיקה שאוהבים לשנוא, שכן אשפי הספינים והסקרים למיניהם, על חליפותיהם המגוהצות ומשרדיהם היוקרתיים, נדמים כמהוגנים יותר מקבלני הקולות והעסקנים הפוליטיים. מן הבחינה הפרסונלית, קשה לדבר בזכותו של מופז. המדובר במי שהיה רמטכ"ל ושר ביטחון בשנות התחזקותו של חיזבאללה בלבנון, והאינתיפאדה השנייה בשטחים וההפיכה של חמאס בעזה, במי שזיגזג פוליטית בצורה מביכה, ובשר תחבורה כושל. אולם מופז שיחק את המשחק הפוליטי כפי שהנו – מפקד וארגון והוא רחוק יותר מן האדלריזם של לבני, שפוגע קשות בהוויה הדמוקרטית. ובעוד שהאדלריזם זמין באופן בלעדי ומובהק לבעלי ממון (כלכלית ורעיונית כאחד), הרי שההתפקדות המאורגנת היא כלי דמוקרטי (בעייתי מאוד, יש לומר) אשר זמין לקבוצות שונות בחברה.

הנגישות והעדרה בשימוש בשיטות ואופני התנהלות ותעמולה פוליטית הוא בתמצית ה-הבדל בין ה"פוליטיקה החדשה" של לבני לפוליטיקה ה"ישנה". בחירה בהתנהלות כזו או אחרת (אדלריזם והתנהלות מוכנוונת הון-תקשורת מכאן, ומפקד וארגון מכאן) אינה רק בחירה טקטקית, הקשורה בשיקולי יעילות – היא בחירה המגדירה זהות ושיוך ומכניסה את הנוקט בה לצד כזה או אחר של המאבקים בין-קבוצתיים בישראל. מפקד פוליטי, על אף (ואולי בגלל) שהוא כלי דמוקרטי, הזמין לכלל הקבוצות באופן פחות-או-יותר שיוויוני, נתפס כלא-מהוגן, מושחת ו"מלוכלך" ולפיכך נדחה ע"י הבורגנות, אשר בוחלת באמצעים, בעוד שקבוצות מיעוט וקבוצות חלשות בחברה פונות לאמצעי זה באשר הן נזקקות לו כדי לדאוג לעצמן – ואכן, מן המפורסמות היא שתמונת ההתפקדות במפלגות השונות מכילה ייצוג-יתר של קבוצות מיעוט ו(וקבוצות בעלות אינטרסים מיוחדים) בחברה הישראלית, כגון  האוכולוסייה הערבית והדרוזית, וועדי עובדים, קיבוצניקים ומושבניקים וכד'.

מאידך, ממבט ראשון, האדלריזם נתפס כלא-מזוהה עם אחת הקבוצות החברתיות-תרבותיות (שלא נאמר "עדתיות") בחברה הישראלית, או כפי שאומרים "לכסף אין ריח". אולם, בעוד אין לפוליטיקה החדשה זיהוי מגזרי/תרבותי-חברתי, יש לה גם יש לה זיהוי מעמדי – שכן בהיותה מצריכה נגישות גבוהה לממון היא זמינה לשכבות חברתיות מוגדרות ביותר ולפיכך מהווה כלי פוליטי לא דמוקרטי, במובן המהותי של המילה.

(פורסם במקור ב"עבודה שחורה")

רוצים לקבל הודעה בדוא”ל בכל פעם שהבלוג מתעדכן? לחצו כאן
מודעות פרסומת

12 מחשבות על “על פוליטיקה חדשה ופוליטיקה ישנה

  1. תומר היקר, מוזר בעיני שאדם צעיר מבטא מגמות שמרניות. הנטיה שלנו לקדש את העבר אל מול הווה הפחות טוב, היא טבעית, אך פעמים רבות לא נכונה.

    כמנהיגת האופוזיציה ציפי לבני אכן מסמלת משהו שלא היה כאן שנים רבות – קודם כל, עצם זה שהמפלגה הגדולה ביותר נשארה באופוזציה – זו לא אידיאולוגיה? ההישארות באופוזציה היתה כנגד מגמות רודפות שלטון בתוך מפלגתה וההרגלים הרעים שהנחילו מנהיגי העבודה בעשורים האחרונים — ובראשם שמעון פרס — שהשלטון הוא האידיאולוגיה.

    איזו "מפלגה ישנה" טובה בעיניך? מרצ?! מפלגה שולית, שהתרומה המרכזית הממשית שלה לחברה הישראלית היא הקמת המכללות הפרטיות – אקט ליבראלי מובהק, שמנוגד לכל מה שאתה מאמין בו (ובמה שהיא התיימרה לייצג). לא בכדי פרופ' רובינשטיין הוא מראשי המרכז הבינתחומי בהרצליה — הביטוי הרע ביותר של הפרטת ההשכלה הגבוהה בישראל — ויוסי שריד "הסוציאליסט" מלמד שם.

    אכן, למפלגה כמו מרצ היה מקום חשוב כקול מוסרי פעמים רבות, ואין לזלזל בכך. אולם, בסופו של דבר, מפלגה בסדר הגודל של קדימה צריכה להיבחן גם באמירות וגם במעשים. אגב, אין ספק שקולה של ציפי לבני בחודשים קיומה של ממשלת נתניהו הוא קול מוסרי חשוב וגם במבחן זה היא עומדת היטב.

    אז כן, דרושים אדלרים, וקארווילים, ואקסלרודים בעולם פוליטי שפועל בספרה השיווקית. עדיין, ציפי לבני שמאז הבחירות האחרונות היא אכן מייצגת טובה של מגמה אידיאולוגית חדשה ומפתיעה במרכז ההוויה הפוליטית הישראלית. מי ייתן ותמשיך לעמוד בלחצים – ואנחנו צריכים לסייע לה.

  2. אורי, אינני מקדש את העבר כלל ועיקר – אולם ברור לי מה אני רוצה: מפלגה סוציאל דמוקרטית. לא "אופוזיציה". לא אלטרנטיבה ליברלית, לא הודעות שנונות לעיתונות – מפלגה סוציאל-דמוקרטית. בעניין הזה אין מה להתבלבל, וזו כלל לא שאלה של קידוש מסגרות העבר או כל דבר מן הסוג הזה, כידוע לך אני חבר בהתארגנויות שונות, בינהן זו שאתה מוביל שכולן מכירות בקריסה של המבנה המפלגתי הקיים ומנסות למצוא את דכרו של השמאל הס"ד במצב כזה. אגב, ברור לי שהיום, בזמנים של התרחבות הפערים ומשבר כלכלי עולמי, דרושה מפלגה סוציאל-דמוקרטית יותר מתמיד.

    השארותה של לבני באופוזיציה לא מעידה בעיני על אידאולוגיה (שכן ברור לי ולך, אני מקווה, שהסיבה האמיתית לאי-כניסתה לממשלה מלכתחילה הייתה פרסונלית) אלא על אסטרטגיה פוליטית (חכמה). מפלגת העבודה אכן איבדה את יצר ההשרדות הפוליטי שלה (מישהו הזכיר ליוויתנים?) ולכן היא נכנסת לקואליציה באופן סדרתי.

    אפילו אם תטען שהתעקשותה של לבני על שהות באופוזיציה נובעת מכך שהיא אינה רודפת שררה ורוצה להציב אלטרנטיבה פוליטית – הרי שאין זו אידאולוגיה (ישיבה בקואליציה/אופוזיציה היא עניין פונקציונלי של שיקולים מורכבים של עלות/תועלת) אלא תכונת אופי (כגון "יושרה"), הבלבול שמצליחים האדלרים למיניהם לגרום בין תכונות-אופי לבין אידאולוגיה היא אחד הנזקים שעליהם אני מנסה להצביע.

    בעננין המפלגות ה"ישנות", עניתי לך שאיני מאמין בלב שלם באף אחת מהמסרות הקיימות ולכן אני פועל לשנותן, אבל בלית ברירה אתמוך במרצ כחלופה הפחות גרועה.

    ובעניין האדלרים, קארווילים, אקסלורדים וגרינברגים – מסכים איתך שאי-אפשר בלעדיהם – השאלה היא לא 'האם' אלא 'איך' – האם מדובר בכלי, או בחזות-הכל? מה גם, שהפיכת הסביבה הפוליטית לסביבה שיווקית היא מגמה מסוכנתף ובעוד שאי-אפשר לטמון את הראש בחול, צריך לנסות ולראות כיצד להתמודד עם הבעיה הזו.

  3. תומר, אין ספק שאתה כותב היטב.
    חבל לי שאתה בוחר לתקוף דווקא אנשים המסמנים כיוונים חיוביים בפוליטיקה הישראלית.
    גם שלי יחימוביץ', אותה תקפת בפוסט קודם וגם ציפי לבני אותה אתה תוקף פה, שתיהן מסמלות שינויים חיוביים.

    קל לפסול אדם בגלל שהוא לא מושלם. אפשר כך לפסול כל אחד. נבון יותר לראות את האדם כמכלול ולהעריך אותו באופן השוואתי לאנשים אחרים בתפקידים דומים.
    אם תבחן באופן כזה את יחימוביץ' ואת לבני תגלה ששתיהן תורמות הרבה לאיכות ולרמה של הפוליטיקה בישראל.

    כל זה לא סותר כמובן את העובדה שיש לך (וגם לי) ביקורת לגיטימית על הדעות, העמדות וההתנהלות של שתי הנשים הללו. את הביקורת כדאי לבטא, אבל השורה התחתונה צריכה לבוא מראייה כוללת של המצב. והשורה התחתונה היא שעדיף לנו שיהיו לנו עוד פוליטיקאים מהסוג של הנשים הללו.

  4. אבי, איזה כיוון חיובי אתה רואה בציפי לבני, למעט זה שהיא לא הואשמה בשחיתות?
    אם זה קריטריון למנהיג, יש מספיק כאלה.

  5. הביקורת החשובה על קדימה צריכה להיאמר, גם מטעמים אינטרסנטיים.

    הנחת היסוד שלי דומה לשל תומר – צריך שתהיה פה מפלגה ס"ד שתיקח את קדימה שמאלה בציר הכלכלי בין אם קדימה באופוזיציה או בקואליציה.
    זה דומה לתפקיד של מרצ בימי זוהרה ב"יומרצ רבין".

    כפי שמרצ בנתה את עצמה גם על עשייה של ח"כים שלה וגם ע"י חשיפת הצביעות וההתקרנפות של מפלגת העבודה בתחום המדיני, כך הצבתה של המפלגה הס"ד שטרם נולדה קשורה קשר הדוק לביקורת מתמשכת (ועניינית בלי השמצות אישיות) גם על קדימה וגם על האגף הימני במפ' העבודה.

    חלק ניכר מבוחרי קדימה בחרו בה מסיבה אחת – כי זה "לא ביבי". מאות אלפים שבלעו ספין של אדלר – להם צריך לפתוח את העיניים. שמה נמצא מאגר הקולות הפוטנציאלי של המפלגה הס"ד, לפחות בשלב הראשון. זה גם יותר קל להביא מישהו מקדימה אחרי שהצביע להם פעם פעמיים מאשר מישהו שעשרים שנה מצביע ש"ס או 50 שנה למפאי/עבודה.

    אז קדימה – לשבור, הצביעו "חוק מופז" …

  6. לנדב, החיים מזמנים הזדמנויות משונות.

    מן הסתם בבלוג הרשמי שלה ייכתב: בהיותה יו"ר האופוזיציה הובילה את מחנה המתנגדים להפרטת הקרקעות, התנגדות שנכשלה לבסוף בשל הצבעתם של חברי הכנסת ממפלגת העבודה.

    נשמע, טוב לא? זה בטוח יותר טוב ממה שאפשר להגיד על רוב שרי העבודה הנוכחיים.

  7. תומר כותב מצוין. על כך אין ויכוח. הוא גם קוהרנטי וזה חשוב לכשעצמו.
    אני גם מסכים איתו לגבי הצורך במפלגה ס"ד ראויה לשמה.
    ולכן אנחנו 'בסך הכל' באותו הצד ולכן אין לי מה לומר על דבריו, אלא שיש לי… אחרת לא הייתי מטריח את הקורא עד כאן.
    בקיצור:
    א. אידיאולוגיה – הכל נשמע נכון אבל אני מציע להבין שיש הבדל בין להקים מדינה לבין לקיים מדינה. כל האידיאולוגיזם – ושלא אובן לא נכון, גם אני אוחז באידיאולוגיה ובחשיבותה – חייב לקחת בחשבון את הענין הזה. יישום למקרה של לבני: 'שתי מדינות לשני עמים' זוהי אידיאולוגיה. 'הפרטה' זו אידיאולוגיה.
    ב. השענותה של לבני על אילי הון, עתונאים ושאר ירקות מובנת מאליה וטריוויאלית. כווווולם נשענים על כאלו כי החברה בישראל [ולא רק בה] מורכבת גם מעתונאים ואילי הון ומה לעשות וגם הם 'שחקנים' במגרש הפוליטי. היישום מובן.

    הבטחתי בקיצור, קיימתי. אוסיף: לא, אינני תומך בציפי לבני. אני גם לא 'מגן' עליה. אני מנסה רק לומר לתומר שטיעוניו שנשמעים במבט ראשון ברורים וחד משמעיים, בהפגשתם מול אפרירותה של המציאות נשמעים קצת פחות טוב.
    או במלים אחרות: נגיד שמחר בבוקר תומר ואני מקימים מפלגה ס"ד, ונגיד שאנחנו מתכוונים שהיא תתמודד עם הבעיות הממשיות של ישראל – כלכלה, חוץ, בטחון, ערבים ושאר ירקות – האם לא ברור לתומר ולי שכדאי שנהיה מפלגת שלטון? כלומר מפלגה שמזמינה מפלגות אחרות להרכיב עמה קואליציה? כלומר מפלגה שצריכה להסביר עצמה לציבור רחב? כלומר מפלגה שזקוקה לעיתונאים ולהון כדי להגיע למליוני אזרחים? מפלגה שזקוקה לשיתוף פעולה מצד מפלגות אחרות ולכן מתפשרת? התפשרות שעלולה להביא את התומר התורן למתוח ביקורת על מפלגתנו החדשה שזכתה נגיד ב34 מנדטים, ולטעון שאין לה אידיאולוגיה?
    מסובך.
    לא יותר מהחיים בכלל והפוליטיקה בפרט.

  8. אודי –
    לגבי סעיף א – אני מבחין בין עמודות נקודתיות לבין מכלול שהוא פחות-או-ותר קוהרנטי (שאותו אכנה אידאולוגיה) כמו גם בהתרשמותי האישית (ומה לעשות, אי-אפשר לברוח לחלוטין מהכלא הסובייקטיבי) במידה הכנות, העומק וכד' שהדבררים נאמרים. מה גם, שלהגיד 'שתי מדיניות' זו לא חכמה גדולה – אם מליברמן והליכוד ועד מרצ וחד"ש כולם מסכימים על עקרון שתי המדינות (כשהשאלה היא, כמו שאתה תמיד אומר, לא 'האם' אלא 'איך'), קשה לראות היכר-רעיוני כזה או אחר. ממש כמו שמפלגה שכל מה שתאמר על עצמה זה שהיא 'ציונית' (ואני מקווה שאני לא מסתבך כאן עם הדוגמא) יאמר לנו עליה מעט מאוד בקונטקסט של הפוליטיקה הישראלית.

    לגבי סעיף ב – אתה אינך מכיר אותי כפעיל פוליטי אלא רק ככותב בבלוג, אבל האמן לי שאינני טהרן (ואם משתמע אחרת מכתיבתי האחריות כולה שלי). השאלה היא, שוב, לא 'האם', אלא 'איך'. גם ההסתדרות, במאבקים חברתיים מאוד קונקרטיים השתמשה בקמפיינרים ופרסומאים, וכך כך מרצ מפלגתי (וכנראה לא קמפיינרי מוצלחים במיוחד) וכך ההבטחה הגדולה של הסוציאל-דמוקרטיה בעשור האחרון – העבודה בראשות עמיר פרץ (מה שקרה לאחר מכן לא משנה לעניין זה). וכמובן שכל הדברים הללו מעולם לא הפריעו לי (מעבר לכאבי בטן פסבדו-אינטלקטואלים על השטחיות של הקמפיינים) כי ברור לי שמפלגה שתציג לבוחר טיעון פילוסופי מורכב במקום מסר פשוט חזקה עליה שתיעלם אל תהום הנשייה. אלא שאני טוען שבמקרה של קדימה הדברים חרגו מעבר לגבולות-הללו ולא-לחינם אנחנו אומרםי אדלריזם ולא מוטי-מורליזם או סמסונוביזם – המדובר בתופעה ייחודית (או אולי נכון יותר לומר, לביטוי קיצוני של תופעה קיימת). כך גם בעניין התמיכה מעיתונאים ואף מאנשי הון, ומה שניסיתי לטעון במאמר, היא שיש סיבה שדווקא קדימה זוכה לתמיכה הזו, ולא, למשל המפלגה הס"ד שלי ושלך.

  9. תומר,
    תגובותיך לכותבים נהירות הרבה יותר עבורי מהפוסט עצמו שכתוב היטב.
    שאלה: יש סיכוי למפלגה סוציאל דמוקרטית מהותית?
    כמובן שלא, מהסיבות שאתה העלית פה.
    חבל מאד.!!!!!!

  10. אתה כותב באופן קולח ומרתק. מאד מעניין. כתבה מאד מעניינית האבחנה של לבני כיצור פוליטי שכתפיו קלות בגלל שהוא לא נושא עליו את המשא הישן היא מדוייקת. היא אישה, היא אוהבת את קווין, היא אוהבת את הקהילה ההומו לסבית, היא "רעננה" כביכול, אך היא בדיוק בובת מעמדות. ריקה ומסוכנת. אחזור לבקר פה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s