ושוב נדרשים לבן-אהרון

מוקדש לעיתונאי דניאל בלוך ז"ל שנפטר בטרם עת, ביום שישי שעבר, והוא בדרכו ל"קול ישראל" לשידור תוכניתו השבועית. יהי זכרו ברוך.

במאמר "מפלגת העבודה – מי כבר יתפלג?",  כותב ד"ר אודי מנור: "רעיונו הותיק יחסית של פרופ' גוטווין אודות הצורך לפצל את הכוחות הס"ד מתוך שתי מפלגות השמאל הקיימות ולהקים מפלגה ס"ד ראויה לשמה אחת, זו שתשים על סדר היום הציבורי רעיונות פוליטיים הפוכים לאלו הרווחים היום, מעולם לא נשמע משכנע יותר.

הצטרפותה של מפלגת העבודה ליוזמת נתניהו להפרטת הקרקעות […] היא בבחינת רוביקון שחצייתו מחייבת את מימושו של הרעיון ההגיוני והרצוי הזה." עם זאת, טוען מנור, תיאוריה לחוד ומציאות לחוד – גם אם רעיון פילוג מפלגת העבודה ומרצ והקמת מפלגה סוציאל-דמוקרטית הוא ראוי מבחינה אידאולוגית גרידא, הרי שהמציאות מורכבת יותר מאידאולוגיות מופשטות כאלה ואחרות ונדרשת התייחסות לא רק לעצם רעיון הפילוג, אלא לשאלת הפילוג הקונקרטי של חברי כנסת ספציפיים – עמיר פרץ, אופיר פינס, יולי תמיר, איתן כבל וח"כ חמישי (לכל הפחות).

אודי מנור מבקר את ההרכב הפרסונלי של הקבוצה ואת המחוייבות של פינס, כבל ותמיר לסוציאל-דמוקרטיה, וכן, במידה רבה של צדק, את יכולתם של כל הארבעה להגיע להישגים אלקטורליים משמעותיים בעתיד הנראה לעין. הצרה היא שאת אותם הדברים ניתן לומר לגבי שאר חברי סיעת העבודה שאינם נמנים על "קבוצת הארבעה" (ובמיוחד לאור הסקרים האחרונים המנבאים למפלגת העבודה כשישה מנדטים לו היו הבחירות נערכות בימים אלה), ואת השאלה בכותרת מאמרו של ד"ר מנור ניתן להפוך ולשאול "מפלגת העבודה – מי כבר ישאר?". שתי השאלות הללו הן שאלות אמיתיות ונכונות, ומעידות על משבר-המנהיגות בשמאל. כלומר, בעיית המנהיגות (והכוונה לא רק לזהות היו"ר) היא בעיה שקיימת בפני כל התארגנות פוליטית שמאלית – קיימת או בפוטנציה, ואינה יחודית בשום צורה לקבוצת הארבעה.

ברק (צילום: talkradionews)
ברק (צילום: talkradionews)

אולם בעיותיה של מפלגת העבודה רחבות יותר – כפי שמצביע על כך נעם סגל במאמרו – אם מפלגת העבודה תמשיך לרדת בקצב שבו ירדה מתחילת שנות ה-90 – הרי שעתידה להמחק תוך שתי כנסות מהמפה הפוליטית: מ-92' ועד היום איבדה מפלגה העבודה מנדטים בכל מערכת בחירות (פרט לבחירות 2006 בהן שמרה על כוחה מבחינת מספר המנדטים, ואף רשמה גידול קל מבחינת מספר הקולות לעומת בחירות 2003) ובסה"כ איבדה 30 מנדטים לאורך שש מערכות בחירות. מגמת הירידה הנמשכת מוכיחה שהבעיה של מפלגת העבודה עמוקה יותר מזהותו של יו"ר המפלגה, ואף על פי כן מפלגת העבודה (וכמעט הוספתי – "כמו לוויתן שאיבד את חוש הכיוון") לא מצליחה לשנות לאורך זמן את דרכיה. היתלות בדנ"א הפוליטי של העבודה תהא לא פרודוקטיבית וודאי שאין בכוחה להסיר את התמונה במלואה. לעומת זאת, התבוננות במוסודת העבודה וחלוקת הכוח בתוכם – כאשר השליטה במפלגה מצויה בידי גורמים בעלי אינטרסים צרים שפוגעים בטובתה. מוסדות מפלגת העבודה רקובים עד היסוד, ואין כל סיבה להאמין שיש להם תקנה, כאשר אפילו עמיר פרץ בגיבוי המנגנון ההסתדרותי לא יכל להם. הבעיה, אם כן, עמוקה ממנהיגותו הבעייתית של אהוד ברק אף כי זה הביא את הממסד המפלגתי לשיאים חדשים של הרס עצמי וכוחנות. הדברים נכונים במידת מה גם לגבי מרצ, שם הסקטוריאליזם הקיבוצי דרדר את המפלגה אל עברי פי פחת.

מכאן גם שמסקנתו של אודי מנור לפיה על הסוציאל-דמוקרטים במפלגת העבודה להמשיך ולפעול בה כדי לשנותה מבפנים מסתמנת כשגויה – היא מתעלמת ממגמת הירידה המתמשכת המאיימת למחוק את מפלגת העבודה מעל פני המפה הפוליטית במקרה הרע (והפחות-ריאלי) או להפוך אותה לגורם שולי במקרה הרע פחות, וכל זאת כשהיא ממשיכה בהתנהלותה ה"לוויתנית".

בהקמת מפלגה חדשה שבסיסה הוא הכוחות הסוציאל-דמוקרטים בעבודה ובמרצ טמון סיכוי. זהו סיכוי ליצור גוף פוליטי שסדר יומו הוא במובהק סוציאל-דמוקרטי, אשר יהווה מוקד משיכה לציבור התומך בתפיסות סוציאל-דמוקרטיות לפעילים ולדמויות ציבוריות המחוייבים לסוציאל-דמוקרטיה, וכך בסופו של יום ידחוק לשוליים גורמים ראשוניים בתוכו אשר אינם סוציאל-דמוקרטים במובהק ושיוכל להוות פלטפורמה לצמיחה של מנהיגות סוציאל דמוקרטית עתידית. כל אלה הם בחזקת אפשרויות, שאין כל וודאות שאכן יתקיימו – הפילוג הוא לא סופו של תהליך אלא רק תחילתו, וחובה על כל סוציאל-דמוקרט אחראי להיות פעיל במסגרת החדשה שתתהווה כדי כשהיא תממש את הפוטנציאל הגלום בה. בהינתן שזו אפשרות בלבד, ישנה כמובן אפשרויות נוספות – הגוף החדש יכול לעשות את אותן הטעויות שעשה השמאל בעבר, חברי קבוצת הארבעה יכולים להתפלג רק כדי לחבור לקדימה וכו' וכו' – החיים בכלל ולא כל שכן הפוליטיקה נעדרי וודאות ואין לצפות בסיטואציה הנוכחית ל"הימור בטוח".

הקושי של אנשי המחנה הסוציאל-דמוקרטי בעבודה לוותר על מפלגתם ברור – אדם אשר פעיל במפלגה במשך זמן רב ומאמין בה מזדהה עם מפלגתו גם רגשית, וקשה לו לעזוב אותה. כמו כן, למפלגת העבודה מורשת היסטורית אדירה – מנקודת ראות היסטורית זו ככל הנראה המפלגה שהשפעתה – לחיוב ולשלילה גם יחד – הייתה הגדולה ביותר על מדינת ישראל ועל החברה הישראלית. אולם כשם שאסור להתעלם מן העבר, אסור גם להתמכר לו – יש להבין שהסיטואציה הנוכחית הנה שונה במהות מימי הזוהר של מפא"י, ושלא המוסד הפוליטי הוא שחשוב אלא הדרך. לא נותר לי אלא להדרש לאמרתו המפורסמת של אחת מאוישות תנועת העבודה – יצחק בן-אהרון, ולקוות שימצא עוז לתמורה בטרם פורענות.

(פורסם במקור ב"עבודה שחורה")

רוצים לקבל הודעה בדוא”ל בכל פעם שהבלוג מתעדכן? לחצו כאן
מודעות פרסומת

10 מחשבות על “ושוב נדרשים לבן-אהרון

  1. תומר יקירי,

    הכיצד נתגבר על הבעיה האינהרנטית העומדת בבסיס השמאל הישראלי, והוא פער בין רמה הצהרתית סוציאל-דמוקרטית (בהנחה שאנחנו בכלל מסכימים על מהות המושג) ובין ציבור מצביעים ליברל-קפיטליסטי?

    הרי חידוד עמדות כפי שאתה מציע, פוטנציאלית, רק יחדד את הפער הזה ולא תהיה בו כל תקומה אלקטורלית.

  2. תמי,

    סקרים של המכון הישראלי לדמוקרטיה מראים בעקביות תמיכה של רוב הציבור בתקציב ברוח סוציאלדמוקרטית/סוציאליסטית –
    http://www.idi.org.il/guttmancenter/surveyarticle/pages/surveys_articles_5.aspx
    המדינה כאחראית לחינוך, הורדת שכ"ל באוניברסיטה, סל תרופות גדול, וכן הלאה. הבעיה של מר ישראלי היא בשאלת "מאיפה יבוא הכסף", כי הוא רוצה לקבל שירותים סטייל סקנדינביה בלי לשלם מס הכנסה כמו בסקנדינביה. השמאל "הישן" דיבר בעיקר על הכסף שהלך להתנחלויות אבל זה גרושים ביחס לכל מה שמר ישראלי היה רוצה לקבל מבחינת שירותים (וצריך לזכור שבסקנדינביה תקציב הביטחון קטן מאוד מבחינת אחוז בעוגת התקציב ביחס למצב אצלנו).

    פה בדיוק צריך לתקוע את הטריז:
    א. אתם רוצים שירותים? על זה צריך לשלם
    ב. להסביר בצורה פשוטה מה קרה בשנים האחרונות בתחום הכנסות המדינה ממסים
    ג. לדון בחלופות למקורות תקציביים – מס על הון עדיף על מס הכנסה

  3. תמי – בהתחשב בהתרקסות המוחלטת שלנו אני חושב שזה קצת מצחיק עוד לדבר על הקהל שלנו כאילו זה משהו משעמותי שאנחנו עלולים לאבד או שיש לו משקל עצום. אני לא ממהר לזרוק את המאה אלף קולות האלה לפח, אבל צריך להבין, ואני יודע שאת דוקוא מבינה היטב, שאנחנו במגמת התרסקות. "אנחנו" כבר מזמן פסקנו להיות ההעדפה של הקהל "שלנו". מכאן מתחייב שיש לשנות גם את ה"אנחנו" וגם את הקהל שאליו את פונה. זאת ועוד, האסטרגטיה של השמאל הישראלי היא הסתמכות על קהל שכוחו האלקטוראלי (ולא רק) הולך ויורד. מאז 84 האסטרטגיה הזו נכשלת. רבין הצליח להקים ממשלת שמאל כשקיבל תמיכה גם מהעולים. ממשלת אולמרט-פרץ הוקמה כי העבודה של פרץ הצליחה לגייס את המנדטים שפרס לקח מעיירות הפיתוח. תסתכלי על ציפי לבני – למרות שהיא הצליחה להיות המפלגה הגדולה ביותר, הרי שהיא נכשלה כשלון חרוץ, כי בסופו של דבר היא עשתה את הטעות האסטרגטית של השמאל. כמובן שקדימה אינה מפלגת שמאל, ולכן מבחינתה ההיגיון בפניה לשכבות ליברליות-קפיטליסטיות רב יותר מאשר במקרה של השמאל.

  4. תומר, אני מצטרף לשאלתה של תמי. בסופו של דבר, יש כאן דילמה שקשה מאד לפתור אותה: מחד, התמיכה בשלום ובסיום הכיבוש נובעת מקהל בעל אוריינטציה ליבראלית. מאידך, אותן אוכלוסיות אלטרנטיביות אליהן אתה מכוון, לא יצביעו למפלגה שנתפסת כותרנית ל"ערבים", ועוד יותר מזה, כמנוכרת ליהדות. השקר של הנפת מספר דגלים יכול היה לעבוד, כשלא היו במפה הפוליטית עד 1977 אלטרנטיבות פוליטיות אמיתיות והחברה היתה בסוג של כור היתוך פוליטי כפוי.
    אתה מכיר את דעתי שמרצ לא היתה ברוב שנותיה סוציאל-דמוקרטית, ומשאכן הפכה לכזו, וויתרה על האג'נדה שהביאה לפריחתה, היא החלה לצלול.
    בסופו של דבר, כיום לקהל התומך בשלום, בסדר יום אזרחי ובכלכלה ליבראלית יש כתובת ויש מנהיגה. לבני. אי אפשר להחליף את העם. אנחנו צריכים לחשוב מה לנו יש להציע שהוא עדיף, או לקבוע לנו סדר עדיפות אחר.
    מבחינתי, הכיבוש הוא קו פרשת המים של החברה הישראלית והוא מאפיל על כל דבר אחר, ועל כן, מבחינתי, אם יש כלי פוליטי שיכול לסייע בקיצו (ואני לא בטוח שיש כזה), בו אנחנו צריכים לתמוך.

  5. כתבת ניתוח ברור ומדויק של דברים מובנים מאליהם. רק עם השורה התחתונה יש לי בעיה: בן אהרון נח בשלום על משכבו, העוז לא נמצא, והפורענות כבר מזמן התרגשה עלינו. אנחנו לא לפני הסערה, אלא עמוק מתחת למים (כמובן שיש עוד שורה שאני לא מסכים איתה, זו על הסקטוריאליות הקיבוצית, אבל על זה בפעם אחרת).

    אני מסכים עם אורי ותמי שרוב הציבור לא מחכה למפלגה שתתהדר במילים סוציאל דמוקרטיה, אבל אני חושב שזו אנטי-מנהיגות לחפש מה הציבור מבקש ולהציע לו את זה. קדימה כבר קיימת והיא מוכרת את האשליה שלה לציבור גדול, אבל לחשוב שהיא יכולה להביא לסיום הכיבוש? זה יותר מלונג שוט. שלא לומר זריקה מחצי מגרש.

  6. קשה להגיד מה הפוטנציאל של מפלגה סוציאל-דמוקרטית (ד"א מה רע בהגדרה הישנה והטובה של ציונות סוציאליסטית?) מכיוון שלא ידוע (לפחות לי) מה תהיה הפרוגרמה שלה.

    כן, זה מאוד אופנתי לדבר על סוציאל-דמוקרטיה בחוגים מסויימים אבל המקסימום שחסידי הרעיון הזה מוכנים להגיד הוא שהם מאמצים את הדגם הסקנדינבי בלי כל התייחסות לשוני הענקי בין ישראל לסקנדיביה (לדוגמה מגזרים גדולים שהיצרות שלהם נמוכה ביותר או תקציב הביטחון הגדול) אם זה יהיה שוב רק הפרחת סיסמאות טיפשיות המהלך יתמוטטת.

    גם העובדה שחלק מחסידי הרעיון מדברים על מפלגה סוציאל0דמוקרטית שתכיל את כל הכוחות מחד"ש עד העבודה (ויש שאפילו מרחיבים את היריעה לקדימה…) לא מצביע על חשיבה פוליטית הגיונית (מה לאנטי-ציונים קומוניסטים ולמפלגה סוציאל דמוקרטית?! מה לליברלים של מרצ ולסוציאל-דמוקרטיה?!).

  7. אורי – בעיני הדיון המדיני נע בין חוסר רלוונטיות להעמדת פנים – מצד אחד, יש לך קונזצנזוס מליברמן ועד חד"ש (עבור בנתניהו, העבודה, קדימה ומרצ) בדבר תקפותו של רעיון שתי המדיניות (גם אם יש מחלוקות על יישמו – ליברמן רוצה לשלול לערביי ישראל אזרחות על-הדרך וחד"ש רוצה לבטל את צביונה היהודי-ציוני של המדינה) ומצד שני, היכולת לעשות משהו בנושא זה היא מועטה – שכן כל ממשל ישראלי נע בין שני לחצים סותרים – המתנחלי-ימני מחד, והבינ"ל, ובעיקר האמריקאי, מאידך. בסופו של דבר מדיניות הממשלה כלפי המפלסטיני מושפעת משני הגורמים האלה כשאף אחד מהם לא מאפשר לה לסטות יותר-מידי לכיוון אחר. וכמובן שמה שתוקע את הזירה – הפיצול הפלסטיני, חוסר המוכנות של החמאס להכיר בישראל, וגם ההתעשקות על זכות השיבה (אם כי אני מאמין ומקווה שברגע האמת יגיעו לנוסחא של "ירושלים כן – שיבה לא"). עד שפני הדברים לא ישתנו בצד הפלסטיני אין סיכוי לפתרון הסכסוך או להתקדמות בכיוון זה – כלמור, הגורם ש"תוקע את המערכת" אינו גורם פנים ישראל שמאבק פוליטי בתוך ישראל יכול לשונותו. כמובן שניתן לטעון שיש לישראל השפעה (גדולה) על מה שמתרחש בשטחים – כל זה נכון, אבל עדיין אל נמצאה נוסחאת הפלא שתוריד את החמאס מהשלטון בצרועה או לחילופין תגורם לו להכיר בזכותה של ישאל להתקיים (מעיין אוסלו א'). פירושם של הדברים האלה היא שסוגיית השטחים והסכסוך כסוגיה פוליטית מאבדת מהרלוונטיות שלה ומהשפעתה על המציאות. שלא במקרה, אגב, לא הזכרתי את השמאל במכלול הלחצים – שכן השמאל איננו מצליח, ואני לא בטוח עד כמה הוא מנסה, למשוך לכיוון מדיני כזה או אחר. מי שהצליח לגרום לנתניהו לדבר על שתי מדיניות היה ברק אובאמה, לא הנשיא שמעון פרס, לא השר הבכיר והמפקד מימי הסיירת אהוד ברק, וגם לא יושבת-ראש האופוזיציה ציפי ליבני. מכאן ברור שהשמאל "מאבד את עצמו" כשוהא שם את הדגש על הסכסוך, ואין לו כל ערך מוסף.

    השמאל צריך אמירה ייחודית וברורה שעונה על צורך מרכזי בחברה הישראלית. הצורך הזה הוא הגנה על העובדים, כינון מדינת רווחה, וכו' וכו', אינני רואה לטווח הארוך כל תקומה לשמאל ללא שינוי הכיוון הזה. להזכירך – לבני, שנקטה בבחירות האחרונות של האסטרטגיה של השמאל של פנייה לשכבות הליברליות-אשכנזיות-מבוססות – נחלה כישלון על אף שהצליחה להיות המפלגה הגדולה ביותר. עובדה זו היא לא מקרית, אלא היא המשך של ההפסדים של העבודה בשנות השמונים (בהן גם הייתה, בחלק מהמקרים, המפלגה הגדולה ביותר).

  8. תומר רזניק.
    כל עוד הכיבוש חי קיים נושם ובעיקר בועט, לא תיכון מפלגה ס"ד בישראל.
    גמר הכיבוש יכול להסתייע רק בעזרת האמרקאים שהם הספקים הגדולים
    ביותר של ישראל בנשק ובתמיכה כספית שמושפעת מהתלות של
    שתי המדינות באינטרסיים כלל מלחמתיים.(עירק, אפגניסטן ועוד).
    מיצ'ל מסתובב באיזור ולא מוותר לביבי. זה הרושם כרגע. (הלוואי)
    אבל זה לא מספיק. נשיא אמריקאי שלא יהיה עקשן דיו לשים קץ
    להתנחלויות כדבר ראשון, לא ייצלח בשום נסיון לגישור כאן ועכשיו.
    לכן, גם אם השמאל בישראל ייצא "באמירה ייחודית וברורה שעונה
    על צורך מרכזי בחברה הישראלית,הגנה על עובדים,כינון מדינת רווחה"
    גם אז מפלגה כזו תהיה היפוטנטית כקודמותיה.

  9. לבני אולי נכשלה למרות שפנתה לשכבות מהמעמד הבינוני גבוה, אבל השאלה היא כמה הצלחה הייתה מנת חלקה אילו פנתה לשכבות מהמעמד הבינוני נמוך? גם תזכור שנתניהו לא רץ עם סיסמאת הבחירות-"שתי מדינות לשני עמים", אלא עם "לבני תחלק את ירושלים". ראוי שנזכור שמרבית הישראלים הם מאוד לאומניים, וצריכים שילטפו להם את הזקפה הפטריוטית כל הזמן. אני לא בטוח כמה כל השמאל מוכן ומעוניין לעשות את זה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s