להמציא מחדש את השמאל

נראה שבשנה התשיעית לעשור הראשון של המאה ה-21  ניתן לומר שהחברה והפוליטיקה הישראלית עברה, ועוברת, שורה של שינויים ותהליכים פוליטיים (בהם: האינתיפאדה השנייה והפיצול בין הגדה בהנהגת הרשות ורצועת עזה תחת שלטון החמאס – אשר שחקו עד דק את אמונתו של הציבור הישראלי בסיכוי לשלום, בחירתו של עמיר פרץ לראשות מפלגת העבודה, אשר העלתה את הסוציאל-דמוקרטיה מן האוב הפוליטי והאיצה את הפילוג בליכוד והקמת "קדימה", התבססותה של זו האחרונה כגוף פוליטי בר-קיימא המייצג באופן אותנטי חלק מן הציבור הישראלי, הקונצנזוס הרחב – מנתניהו וליברמן ועד רע"מ ובל"ד – בדבר נכונות פתרון "שתי המדינות") אשר מאיימים לדחוק לקרן זווית, אם לא להשליך לפח הזבל של ההיסטוריה, את השמאל הציוני כפי שאנו מכירים אותו.

הלוחות הטקטונים המעצבים את פני המפה הפוליטית בישראל זזו, אולם בשמאל הישראלי – עסקים כרגיל. נראה שעובדת התבוסות והירידה הרצופה בבחירות לא מבלבלת איש בשמאל. הקולות שאיבדו מפלגת העבודה ומרצ לשינוי ולאחר מכן לקדימה לא אבדו במקרה – היה זה תהליך טבעי: מפלגות השמאל כבר מזמן לא ייצגו את 'מעמד ההסתדרות' אותו ייצגו בראשית ימי המדינה – אלא את בני-בניה של קבוצה זו, שזה מכבר, במקביל הן לתהליכים עולמיים והן לירידת כוחם הפוליטי, המירו את תפיסותיהן לאינדיבידואליזם ליברלי ונהפכו לאליטה החברתית-כלכלית בתוך הסדר המופרט – אשר המשיכה לתמוך במפלגת העבודה ובגלגוליה השונים של מרצ – בניגוד לאינטרס המעמדי המוצהר, אולם, דה-פקטו, כמגדיר-זהות ברור אל מול מי שלא השתייך לקבוצת האליטה הישראלית שנוצרה בשנות ההגמוניה של מפא"י (מי שפרופ' מני מאוטנר מכנה בספרו "ההגמונים לשעבר").

פרץ. הבריח את זקני גבעתיים (צילום: jonklinger)
פרץ. הבריח את זקני גבעתיים (צילום: jonklinger)

התהליך, נראה, התחיל עוד ב-"שינוי" (ובפרספקטיבה היסטורית – ב-ד"ש) – מצביעים מסורתיים של העבודה ומרצ "גילו" שאינך חייב עוד לסווג עצמך כשמאלי/סוציאל-דמוקרט כדי להיות חלק מן האליטה – אפשר להקים מפלגה שמייצגת את האליטה החברתית הישראלית וצרכיה של ימינו, ולא את אלה של האליטה הישראלית כפי שהייתה בשנות ה-50. דהיינו, "מספיקה" מפלגה חילונית, ציונית, מתונה מדינית, ליברלית כלכלית וליברלית פחות-או-יותר מבחינה אזרחית. לו הייתה בריחת הקולות בגדר "טעות", הרי שהקולות שקיבלה "שינוי" היו צריכים לחזור, עם התפרקותה, למפלגות השמאל הותיקות. אולם התהליך הואץ – בנוסף לקולות שכבר איבדה מפלגת העבודה ל"שינוי" ודרכה לקדימה, הרי שהדגשת האופי הסוציאל-דמוקרטי של מפלגת העבודה באמצעות בחירת יו"ר ההסתדרות עמיר פרץ ועזיבתו לקדימה של היו"ר לשעבר שמעון פרס, המייצג את האליטה הוותיקה, או כפי שכונו בתקשורת – "זקני גבעתיים", גרמה לעוד כתשעה מנדטים, ממצביעיה המסורתיים של העבודה, לעבור לקדימה, ולהישאר בה גם לאחר שהיו"ר פרץ הוחלף בניאו-ליברל ברק.

ברק, ולא רק מבחינה זו, הוא איש האתמול – הוא מנסה להחזיר את גלגלי ההיסטוריה לאחור ופונה אל אותן הקבוצות שעוזבות, בצדק מוחלט, מפלגה שזה זמן רב טעם ההצבעה לה מבחינתן היה מסורתי בלבד, במקום לנסות ולחפש קהלים שלהם אינטרס ממשי בכינון מדינת רווחה.

רן כהן. (צילום: נעמן סער)
רן כהן. (צילום: נעמן סער)

רבים מתייחסים לאסטרטגיה פוליטית המכוונת להשיג תמיכה לשמאל הישראלי מקהלים שאינם נמנים על הציבור ה"אחוס"לי" בישראל כאל מעין מטרד, רעיון שהוא אולי נכון עקרונית אך בלתי-אפשרי מעשית.  הוכחות מסויימות להתכנות אופציה פוליטית זו נינת הן על-ידי העלייה שרשמה מרצ בקולות מעיירות הפיתוח לאחר חקיקת חוק הדיור הציבורי של רן כהן ובייחוד על-ידי ניתוח ופילוח הקולות שקיבלה מפלגת העבודה בבחירות 2006 – את תשעת המנדטים שלקחו עמו פרס מיישובים מבוסים באזורי המרכז והשרון קיבל פרץ בפריפריה ובעיירות הפיתוח. זאת ועוד, היו אלה הבחירות היחידות (!) מאז 1992 בהן לא נרשמה ירידה במספר המנדטים שקיבלה מפלגת העבודה ואף נרשמה עלייה במניין הקולות.

גבולות הגזרה האלקטוראליים של השמאל הליברלי בישראל סומנו בשנות ה-80: בבחירות 84' קיבלו המערך, רצ ושינוי 40% מסך הקולות ובבחירות האחרונות קיבלו קדימה העבודה ומרצ 35.4% מהקולות. לאורך מערכות הבחירות שבין 1984 ל2009 יוצג המחנה השמאלי-ליברלי בכנסת בשיעור ממוצע של כ-37.5% כאשר שיא הייצוג היה בבחירות, עם 44.3% והשפל בייצוג בבחירות 2003, עם 32% בלבד. הנתונים הללו מבהירים מדוע, למרות ההישג האלקטוראלי של קדימה, לא יכלה ציפי ליבני להרכיב ממשלה – לבני בחרה להתמקד בתוך המאגר הסגור של מצביעי השמאל-מרכז הקיימים במקום להרחיב את המעגל. בבחירתה האסטרטגית של לבני לפנות אל קהל מצביעי השמאל, רק בצורה טובה יותר משל מפלגות השמאל הקיימות, היא למעשה בחרה לאמץ את האסטרטגיה הפוליטית הכושלת של השמאל הישראלי עצמו, שלא הפנים שהליברליזם לבדו לא יכול לנצח בחירות בישראל.

לבני. מאמצת את האסטרטגיה הכושלת של השמאל (צילום: איציק אדרי)
לבני. מאמצת את האסטרטגיה הכושלת של השמאל (צילום: איציק אדרי)

אולם מה שבשביל לבני וקדימה מהווה כאב ראש, מהווה בשביל מפלגת העבודה ומראש איום קיומי של ממש. צריך להודות בפה מלא – לבני נותנת לקהל המסורתי של השמאל את מה שהוא רוצה – מתינות מדינית, חילוניות, ליברליזם (והס מלומר: אשכנזיות) – והיא עושה זאת טוב מהעבודה וממרצ. לדוגמא: הקהילה הגאה, שבמשך זמן רב זוהתה פוליטית עם מרצ, תמכה בשיעורים ניכרים בקדימה, אף-על-פי שאי-אפשר להשוות בין פעילותה של מרצ לטובת הקהילה הגאה לבין זו של קדימה. מפלגות השמאל יכולות אפוא לנסות ולהלחם בקדימה במגרש שלה – קרב שהוא במידה רבה אבוד מראש – ואשר גם אם יצליח ישפיע בעיקר על חלוקת המנדטים בתוך הגוש הפוליטי, והן יכולות להמציא את עצמן מחדש – כמפלגות ששוב אינן ליברלית אלא סוציאל-דמוקרטיות, כקוטב שחסר אך אינו קיים כיום באופן מובהק בפוליטיקה הישראלית.

יש לקחת בחשבון את תהליך ירידת כוחן של המפלגות הגדולות – מאז השיא של בחירות 1981 בהן מנו שתי המפלגות הגדולות יחדיו 95 מנדטים, נמצאות המפלגות הגדולות במגמת ירידה, כאשר בבחירות האחרונות מנו שתי המפלגות הגדולות יחדיו 55 מנדטים בלבד, ואף אחת מהן לא עברה את רף ה-30 מנדטים. פירוש הדבר הוא שאין טעם להניח כי למפלגות/מפלגה סוציאל-דמוקרטית יהיו לפתע 40 מנדטים, אלא, במקרה הטוב, למעלה מ-20. המפה הפוליטית הישראלית מפוצלת ומפולגת ונראה שהמודל של קואליציית אולמרט-פרץ – מפלגה ליברלית ומפלגה שמאלית אשר מצליחה לשבור את הנכות הסוציולוגית של השמאל, הוא המודל הריאלי היחידי לחזרת השמאל לשלטון בתקופה הקרובה.

(פורסם במקור ב"עבודה שחורה")

רוצים לקבל הודעה בדוא”ל בכל פעם שהבלוג מתעדכן? לחצו כאן
מודעות פרסומת

23 מחשבות על “להמציא מחדש את השמאל

  1. תומר, אני שמחה מאוד שכתבת את הפוסט הזה, כי עד היום חשבתי שיש בינינו חילוקי דעות לגבי הניתוח של השמאל וקדימה. אחרי שזיקקת את הטיעון ואחרי שקראתי אותו בעיון, גיליתי שלמרות אי-הסכמות קלות לאורך הניתוח, אני מסכימה לחלוטין לרעיון הכללי ויותר מזה למסקנה הסופית.

  2. תומר לצערי, אתה צודק יותר מרוב הצעירים או הפעילים המבוגרים של מפלגות השמאל הציוניות.
    בגלל זה גם לדעתי העבודה במצב יותר קשה כי מרצ תמיד יכולה למכור פמניזים וזכויות לקהילה הגאה בצורה יותר קולנית מאשר קדימה שהיא מפלגה שמרנית בסופו של דבר ולא ליברלית.
    הבחירות בארץ נקבעות עפ"י דעות מדיניות ויחס לדת.

  3. כל מילה בסלע.

    יותר מזה, הכלאת "המרכז" הזו היא למעשה פיקציה. למה? משום ש-"המרכז" הזה מהלך בין הטיפות. אין דבר כזה ימין כלכלי ושמאל מדיני או להפך. או שאתה שמאל או שאתה ימין. נקודה.

    כל מי שרוצה לסיים את הכיבוש, חייב להבין שזה כרוך גם במשנה כלכלית-חברתית נכונה ומתאימה וההפרדות שנעשות ע"י אנשי המרכז למיניהם מלאכותיות. מי שתומך בסיום הכיבוש, יתמוך גם בזכויות אזרח ובשירות ציבורי חזק. המשנה הרחבה הזו היא, בין השאר, גם האמצעי העיקרי, בעיני, למשוך קהלים מה שיותר רחבים.

  4. איתמר לצערי זה לא ממש נכון מה שאתה אומר. יש אנשים שתומכים בכלכלת שוק ניאו-ליברלית ומתנגדים לכיבוש כהומנסטים. מרצ קיבלה בבחירות האחרונות 8% מהקולות של כפר שמריהו, וזה לא בגלל האמונה שלהם בסוציאליזם.
    צריך להכיר בזה שעד שהבעיה המדינית לא תפטר, אז השמאל יאלץ לכרות ברית גם עם כאלה שלא מסכימים עם משנתו הכלכלית.

    1. הומניסטים אינם יכולים לתמוך בכלכלת שוק ניאו-ליברלית ולהיפך. זה פרדוקס מוחלט. זה בדיוק מה שמנסים הניאו-ליברלים לשדר. הם בונים בדיוק על זה שתמימים כמוך וכמו אחרים יאכלו את "הלוקש" הזה. אל תיפגע, זה לא אישי אלייך, אבל אכלת.

      באשר לכפר שמריהו: אין הנתון הזה מעיד, אלא על כשלונה של מרצ לשכנע את בוחריה שהיא מפלגה סוציאליסטית. מעטים האנשים (באופן נוראי זה קורה דווקא במקומות שסוציאליזם הוא צריך קיומי בהול), שיעידו על מרצ ככזו. הם לנצח ייחסו לה אהבת ערבים ולא מלחמה חסרת פשרות בהפרטה וחסידיה. חטא המיתוג הכושל הזה, שעליו חתומים כמה תעשייני שלום מקצועיים, הוא חטא שנשלם עליו עוד הרבה שנים. דרוש גוג ומגוג שיסדר לנו שמיטת חובות.

      1. זה לא נכון היסטורית. בארה"ב בעלי הון ואנשים אמידים תמכו בביטול מוסד העבדות, והקימו את המפלגה הרפובלקנית. אברהם לינקולן לא היה סוציאליסט, ותמך במכסי מגן גבוהים ושוק חופשי שעזר לתעשיינים.
        השאלה שעומדת על סדר היום, ומסרבת לרדת היא שאלת השטחים. לא כולם, אך יש ניאו ליברלים שתומכים בסיום הכיבוש מתוך תמיכה קיצונית באינדבדואליזם ומדינה לא ריכוזית. השמאל זקוק לכל בעל ברית על מנת לסיים את הכיבוש.

      2. למרות שהייתי רוצה לחשוב שאתה צודק, זה עדיין לא ממש מדיוק. יש אנשים שתומכים בגישות ליברליות, ובתוך כך גם באמת מאמין בתמים שיש לפתור את הסכסוך הישראלי פלסטינאי בדרכי נעם ושלום. אני בטוח שתגלה שדעות של אנשים יכולות להכיל גם ניגודים רעיוניים ענקיים, כי מה לעשות-אנחנו בסך הכל אנשים.

  5. כדתי לאומי שנהנה לקרוא את מאמריך אני חייב לומר שהניתוח שלך על מה שקרה לשמאל הוא מאוד מדוייק (לטעמי לפחות) אך רציתי להאיר נקודה אחת בהקשר לחוסר הצלחה של השמאל בעיירות הפיתוח ואי היכולת לצאת מתוך הג.ג של "האחוסלים":

    מרצ עשתה הרבה למען עיירות הפיתוח יותר מאשר ש"ס. זה ברור. והנה הם ממשיכים להצביע לש"ס, לליכוד, לסרוגים. מדוע? כי מרצ ואותו (דבר גם העבודה) לא נוגעים בנקודות החשובות ביותר שיש לאותם קהלים. מרצ לא מדברת אל הלב של אותם אנשים.

    כשרוצים להגיד על מישהו שהוא אנטי דתי או מזלזל במסורת וכיוצא בזה אומרים שהוא ממרצ ושמאלני וכו'.. מפלגות השמאל, עם כל הרצון הטוב שלהן לפעול למען שכבות מסוימות,, בעיירות הפיתוח (אבל לא רק, גם מזרחיים וגם דתיים לאומיים כמוני), לא יוכלו לתת את קול שלהם בקלפי אם היחס הבסיסי אל הזהות היהודית יהיה שלילי ומתנשא, גם אם במרצ ממש לא מתכוונים להתנשא..

    כשהיה למרצ מעומד מזרחי, בן זקו כמדומני.. הוא נזרק.. כשרוצים לצרף מישהי דתיה בשמאל היא צריכה להיות איזו צביה גרינפלד שהיחס כלפיה בציבור המסורתי (שהוא ציבור ענק) הוא שלילי ביותר..

    שימו לב לנאומים של אנשי הליכוד, למשל, לקהל שלהם. תמיד משולבים שם פסוקים והעניין הלאומי נמצא שם, גם אם זה רק מהשפה ולחוץ.. אותו ציבור שלא מצביע לשמאל מחובר ברמות כאלה ואחרות למסורת וזה חשוב לו… מעולם לא שמעתי נאום של איש מרצ שמכניס פסוק או אימרה מחז"ל..

    כשמזלזלים בזה, כשלועגים לעולם הזה כי אם זה בא מתוך כוונה טובה לתקן עוולות ולחזק את הדמוקרטיה וכו' וכו' זה נספג ויוצר דימוי שלילי שלא מאפשר להתקרב.. ונוצר ריחוק

    (אגב, הריחוק הזה בא לידי ביטוי עם מנחם בגין ובמהפך הוא דיבר 'יהודית' ולא התבייש בזה.. ולכן מאוד תמכו בו.. אותו ציבור גדול שמנוכר לשמאל 'מדבר יהודית' ברמה כזאת או אחרת.. לדעתי השמאל לא מתחשב בנקודה הזאת ואותו ציבור מסורתי גדול מתנקם בו פעם אחר פעם..

  6. שחר,

    לצערי אתה ניזון ממקורות היסטוריים ניאו-ליברליים ועל כן משוחדים. מאחר והשעה עכשיו חמש בבוקר והרגע קמתי לעבודה אין לי כ"כ יכולת נפשית ומוסרית כאחד לצטט את הספר האלמותי של הווארד זין "ההיסטוריה העממית של ארה"ב".

    אני אכתוב לך מספר דברים מהזכרון בלבד ובגלל שאני במצב נפשי קשה ברגעים אלה אתה מוזמן לבדוק אם אני לא טועה טעות סמנטית כזו או אחרת:

    לינקולן נבחר ב-1860 והדרום פרש מהברית. בנאומו הראשון הצהיר שאין לו כוונה לפגוע במוסד העבדות. לא הרבה אחרי זה, נדמה לי שנתיים, פורסמה הכרזת שחרור העבדים והיא הקציבה לדרום ארבעה חודשים להפסיק למרוד, היא איימה לשחרר את עבדי-הדרום, אם הדרומיים לא יפסיקו למרוד. ההכרזה הזו, אגב, גם הבטיחה להשאיר את העבדות על כנה במדינות שערקו לצפון. למי מיוחסת ההכרזה הזו??? ללינקולן. גם מאחוריו עמדו מניעים פרגמטיים. לאורך כל ההיסטוריה של התקופה הזו ניכר איך האיש מנתב בפופוליסטיות מסויימת את דעותיו. התמיכה בביטול העבדות הייתה נוחה לו פוליטית והיא לא בהכרח תולדה של מניעים הומניסטיים כאלו ואחרים. לא שזה בהכרח רע, אבל זה בהכרח המצב.

    אתה רוצה לדבר היסטוריה?? אל תדבר איתי מיתוסים. אתה, שחר, מציין מיתוסים שגם אני וגם אתה גדלנו עליהם, אבל צריך מתישהו גם לבדוק אותם.

  7. איתמר, המפלגה הרפובלקנית אכן קמה על מנת לעצור את התפשטות העבדות למדינות החדשות ולא לביטולן, ובכל זאת העבדות בוטלה גם בזכות תמיכה של ניאו-ליברלים. איפה היינו אם במקום המפלגה הרפובלקנית הייתה קמה מפלגה שמתנגדת לעבדות והייתה מוכנה לפעול רק עם מי שגם תומך בזכויות עובדים.
    השמאל צריך להתמקד בביטול הכיבוש שהיא הסיבה היחידה שפועלים בישראל מצביעים למפלגות הימין כשזה יקרה הימין יחזור לגודלו הטבעי של 8 המנדטים של חירות ב51.

    1. הכלל הראשון בלנצח את המחנה היריב הוא שיהיו לך כמה סוכנים בצד השני. ייתכן מאוד, לא ייתכן, למעשה די בטוח, שהיו רפובליקנים, מתי מעט רפובליקנים, שתמכו בביטול העבדות ובכך סייעו למאבק. זה נכון, אלא שככלל הניאו-ליברליזם ייצר "עבדות קלאסית" (שעדיין קיימת בחצר האחורית של אמריקה וזה קורה דווקא במדינות שהן אלקטורט רפובליקני מובהק, לא תמצא שם תומכי אובמה, אגב) ועוד ייצר עבדות מודרנית (שהרי מוסר העבודה הפוריטני, כזה שמתעב כל פנאי ומשקיע את כל זמנו ומרצו רק בעשיית כסף, הוא איננו עבדות???).

      הפסקה השנייה שלך מחייבת דיון נוסף וארוך על מה הוא שמאל? אני אינני בטוח שאם "הימין יחזור לגודלו הטבעי", זה בהכרח אומר שיהיה פה שמאל. בבחירות 51 הוכה הימין שוק על ירך, אבל לא השמאל ניצח. השמאל הזה תמך במשטר הצבאי (בעוד בגין ומפ"ם נלחמו בו), השמאל הזה קיטב את החברה הישראלית, עשה אותה שבטית ומעמדית גם יחד. השמאל הזה גם הורה להפציץ מסגדים ב-48, כדי שאיש מהבורחים/מגורשים לא יוכל לשוב על עקבותיו. השמאל הזה לא היה מעולם שמאל והוא איננו ראוי להגדרה הזו.

      ביטול הכיבוש זו הסוגיה המרכזית, על כך אין חולק, אלא שבדרך יש עוד כמה. סירוס השמאל לסוגיית הכיבוש בלבד עושה אותו לא רלוונטי. מנותק. קורים בתחומי הקו הירוק עוד כמה דברים חשובים לא פחות. למעשה, כדי לסיים את הכיבוש, אתה צריך לעבוד טוב טוב על מה שיישאר אחרי זה. חברה בקריסה היא חברה שלא יכולה לעכל את סיום הכיבוש, וודאי לא במהירות האור, וזו הסכנה הגדולה שטומן בחובו שלום כזה (גם זה דיון רחב ואחר). בהיעדר סדר יום רחב, שהוא גם משפט, גם חינוך, גם כלכלה וחברה, השמאל הוא איננו שמאל. הוא חוג בית פרטי של יוסי ביילין. לצערי ולשמחתי גם יחד, ביילין כבר לא עושה חוגי בית כמה שנים ואולי זה תמצית הסיפור.

      1. אם יורשה לי – הערה היסטורית קטנונית – בכל הנוגע לתקופת מלחמת האזרחים האמריקנית, המושג "ניאו-ליברליזם" אינו רלוונטי. זהו מושג שמתאר את הקפיטליזם המאורח, ולא את זה של אמצע-סוף המאה ה-19. בגדול אני מסכים עם איתמר, ובעניין בחירות 51 ושמונת המנדטים – החברכה הישראלית כ"כ השתנה מאז שזאת נראית לי שאיפה לא רלוונטית, אפילו שכולנו היינו מעדיפים לראות את הימין עם 0 מנדטים.

  8. אה שחר- אני בספק אם אי פעם נראה כאן 8 מנדטים לימין. למה? כי השיח שמקובל על רוב הציבור היא שיח מאוד לאומי, שגובל כמעט תמיד בלאומני. הציבור צריך מישהו שיחזיק לו את הזקפה הלאומית כמה שיותר חזק. ואני לא חושב שמפלגת שמאל תצליח אי פעם במשימה הזאת… אז 8 מנדטים לימין…אולי בעוד 10000 שנה:)

    1. הקישור שאתה עושה בין אנטי-לאומיות (או משהו מהסוג הזה) לבין שמאל הוא כמובן שגוי. כל מפלגה סוציאליסטית או קומוניסטית בעולם שאי פעם זכתה לתמיכה משמעותית שילבה בין הלאומי למעמדי. הכישלון של השמאל הישראלי לעשות את השילוב הזה ויותר מכך אי ההבנה שרק השילוב הזה יוכל להביא את תמיכת ההמונים הוא בדיוק הסיבה למצבו העגום.

  9. דבר נוסף: יש בדבריך שגיאה לוגית שהיא בעיני חמורה. מצד אחד, הרוח שעולה מדבריך ותקן אותי אם אני טועה, שהשמאל צריך לפנות לקהלים רחבים יותר. אתה אף מגדיל ראש וקורא לילד בשמו, הקהל הניאו ליברלי. לשיטתך, זהו הקהל.

    אלא, שזה פרדוקס מוחלט. מי שנהנה מפירות הבאושים הניאו-ליברלים הוא נוחי דנקנר ועוד 17 משפחות שעושות מסיבות סגורות במעמד צד אחד.

    הרוב, הקהל הרחב, לצורך העניין, משלם את מחיר המתנות שאנחנו נותנים להם. עוד יבוא והמתח, הדיאלקטיקה הזו אם ממש תרצה, תתלקח. נוחי ייפול חזק וזה לא יהיה רק בבורסה בניו יורק. הקהל הרחב הזה יבוא וידרוש את שמגיע לו. המשימה המוטלת עלינו היא לזרז את התהליך הזה, לגרום לזה לקרות, אחרי זה לקצור את הפירות. החברתיים, הכלכליים, המדיניים וכמובן הפוליטיים.

  10. איתמר,

    אם איני טועה, תומר מצביע על כך שיש מפלגה ניאו-ליברלית גדולה ופופולרית בישראל שמתנגדת לכיבוש (לפחות לפי דבריה), והיא מפלגת קדימה.

    מה שאין בישראל היא מפלגה סוציאליסטית ציונית שמתנגדת לכיבוש. תומר הצביע על כך שהעבודה ומרצ לא פעלו לפי עקרונות סוציאליסטים ולא נתפסו בציבור כסוציאליסטיות, וכאשר עשו פעלו מתוך עמדות סוציאליסטיות שגם נקלטו כך בציבור, זכו לגלי תמיכה רבים.

    לכן מה שחסר ומה שנדרש הוא מפלגת סוציאליסטית, ציונית שתפנה לקהל הרחב שצמא לקול הזה שייצג אותו, וכשזאת תקום, יחד עם השמאל הניאו-ליברלי של קדימה, גם יהיה רוב בכנסת לסיכום הכיבוש (על אמת, לא בכאילו).

    אורי

  11. תומר,

    ברור שאתה צודק, אבל זה לצורך הדיון הזה פחות מהותי. הניאו ליברליזם הוא האבולוציה וזה לגמרי מספיק לי במקרה הזה.

  12. תומר, גם אני מסכים עם הניתוח בגדול. ובטח עם מסקנותיו.
    שחר, אם אשים לרגע את מלחמת האזרחים האמריקנית בצד…
    אני חושב שאחת הבעיות הרציניות של השמאל הציוני (ותומר נגע בזה) היא דווקא ההפרדה בין השמאל המדיני לשמאל החברתי. בלשון, קודם נעשה שלום ואחר כך נדאג לחברה שלנו. זה לא משהו שאפשר לתעדף בצורה כזאת קיצונית. זה לא נכון מוסרית ולא נכון פוליטית. מוסרית נראה לי ברור למה. ופוליטית זה מסמן את מרצ כדוגמה כמפלגה של אוהבי ערבים, בלי התעסקות בעשייתה החברתית שלרוב נבלעת בין הכותרות.

  13. ניתוח מעולה. רק שכחת לציין (במקרה?) שגם ג'ומס, כמו ברק, ניסה לרכוש מחדש את "הקול האשכנזי".

    אני לא חושב שיש מישהו בשמאל שיש לו את החזון והנועזות כדי להקים מפלגה סוציאליסטית-ציונית אמיתית. אם ניקח את מרצ כדוגמה כדי להיות מפלגת פועלים אמיתית היא תצטרך לוותר על תפקידה כמפלגה הסקטוריאלית של הקיבוצים (להזכירך הקול הקיבוצי הוא שמנע מרן כהן, שרצה למשוך את המפלגה לכיוון יותר סוציאליסטי, את הנהגת מרצ) או את הציבור שמיוצג ע"י שולמית אלוני, יוסי ק'וציק וצלי רשף (שהם מייצגי שכבת הסרסורים של ההון הטפילי). כנראה שמהלך כזה יוביל לזה שמרצ תצטרך לבלות זמן מסויים במדבר הפוליטי שמחוץ לכנסת ולכן מהלך כזה לעולם לא יתרחש.

  14. יפה אמרת.
    בנוסף, ראוי לציין שמרץ באופן כמעט רשמי לא היתה סוציאליסטית, כל עוד יוסי ביילין עמד בראשה. ובשל המסרים הסותרים באותה תקופה, אבדה עוד ועוד רלוונטיות.

    ועוד דבר שהשמאל צריך להתבגר ממנו, אם הוא חפץ חיים, זאת הגישה של חלק מהמגיבים כאן. "אתה לא שמאלני אם לא…". בסדר. אם נאמין לכם, אני לא שמאלני. וכשתצליחו לגרש את כל מי שלא חושב כמותכם כדי קבוע מזערי (והאם אותו קבוע בכלל קיים?), עם מי בדיוק תשארו? אמא שלכם?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s