יואב קרני מאזכר את הבלוג ב-"גלובס" (וגם: על הבחירה באתאטורק, השתלבות במרחב ועוד)

קוראות וקוראים יקרים,

רגע של נחת, ברשותכם –

העיתונאי יואב קרני התייחס, בטור מיום שישי האחרון (26.11.09), ל"כמאל" ולראיון שהתקיים כאן עם ח"כ ניצן הורוביץ:

"אני קורא ריאיון ברשת עם חבר הכנסת ניצן הורוביץ, המעיד על עצמו שיש לו הערצה גדולה לאטאטורק. הריאיון מתפרסם באתר הנקרא על שם מוסטפא כמאל (israelikemalist.wordpress.com), בכותרת "דרוש כמאליזם ישראלי". מה הייתי מעדיף? שבמקום להגיד "אטאטורק" הורוביץ יגיד "גאמבטה" (Gambetta). ליאון גאמבטה היה מראשוני המנהיגים של הרפובליקה השלישית הצרפתית בשנות ה-70 של המאה ה-19. הוא היה דמוקרט. ב-1877 הוא הכריז מלחמה על הדת המאורגנת בצרפת. יותר מכל בני זמנו הוא הטה את הרפובליקה נגד השפעתה העצומה של הכנסייה הקתולית. בלעדיו צרפת הייתה מתקשה להפוך למדינה מודרנית.

מהי אם כן המסקנה? גאמבטיזם במקום כמאליזם? מה חבל שקשה להסיק מסקנות. מלחמתם של מייסדי הרפובליקה השלישית נגד הדת זרעה את זרעי הפורענות. פילוג עמוק בחברה הצרפתית הניב את פרשת דרייפוס, את הקיטוב הפוליטי והרעיוני שבין שתי מלחמות העולם ולבסוף את משטר וישי."

גמבטה
גמבטה

אז, קודם כל – כיף. כיף שאדם רציני וידען כקרני קרא את הראיון ומצא אותו שווה להתייחסות, ושהתכנים שמפורסמים כאן בבלוג זוכים להדים בעיתונות המודפסת. זה לא מובן מאליו, ודאי לא בעיתונות הישראלית, שיחסה לבלוגוספרה, בניגוד גמור לזו האמריקאית, נע בין התעלמות לפלגיאט.

קרני, והוא לא היחיד, מעלה סוגייה ששווה להתייחס אליה – "גאמבטיזם במקום כמאליזם?"

הוא מציין, ובצדק, שתקופת שלטונו של אתאטורק – וגם חלקים מאוחרים יותר בהיסטוריה הפוליטית של הרפובליקה הטורקית, לא היו, בלשון המעטה, מופת בהילכות דמוקרטיה ליברלית. שלטונו של אתאטורק היה חד מפלגתי וסמכותני, ואת הצעד הראשון שלה בדמוקרטיה פורמלית עשתה טורקיה רק ב-46' כשהחליט איסמט אינונו, מחליפו האגדי של אתאטורק, להוביל את הרפובליקה לעידן חדש: עידן רב מפלגתי.

לאחר כניסתה לעידן הרב-מפלגתי, הדמוקרטיה הטורקית מפעם לפעם קירטעה, ולעיתים נזקקה לגלגלי-עזר. הניסיון של טורקיה להציל את עצמה מעצמה, באמצעות התערבות הצבא והבירוקרטיה בפוליטיקה, אינו חף משגיאות. פעמים רבות מידי ננקטו צעדים מוגזמים ומגונים, פעמים רבות מידי נפגעו זכויותיהן של קבוצות מיעוט, והוצרו מימדיו של חופש הביטוי אל מעבר למה שנראה למתבונן מן הצד כקביל במסגרת התואנה לדמוקרטיה מתגוננת, פעמים רבות ניצלו גופים את סמכותם והשתמשו בכוחות הכפייה שהוענקו להם לקידום או שימור של מטרות צדדיות – פוליטיות, חברתיות, כלכליות או אישיות, שלא לשמן הן ניתנו. אולם, הסתכלות הוגנת ומפוכחת תזכיר שאף אחת מהתופעות הללו איננה ייחודי למקרה הטורקי, שהוא לכשעצמו ייחודי.

אינונו
אינונו

ולמרות הכל – קשה שלא להתפעל. כי ב-86 שנה עשתה טורקיה כברת דרך ענקית – פרצה גבולות, שברה סטריאוטיפים והוכיחה כי חילוניות, מערביות ומודרניות אינם נחלתם הבלעדית של יודאו-נוצרים. היא עשתה זאת בלא ביטול עצמי – אלא תוך יצירה ובנייה אותנטית של זהותה, תוך עירוב ייחודה ומורשותיה השונות. העובדה הזו, שטורקיה מציבה מודל ייחודי- לא רק לחילוניות ומודרניות, אלא גם לאירופיות ולמערביות, הופכת את טורקיה לקשה לעיכול עבור רבים, שלא בטוחים באילו כלים ובאילו סטנדרטים לשפוט אותה – קטגוריות בינאריות, חלקן מנוגדות וסותרות, כ"מערבית" ו"מזרחתי", "אירופית" ו"אסייתית", "חילונית", "מוסלמית", "כמאליסטית" , "דמוקרטית" דרות בטורקיה בכפיפה אחת, גם אם לאו דווקא בהרמוניה.  לא בכדי משקיפים רבים מן החוץ אינם יודעים כיצד לסווג את טורקיה – ספק אם טורקיה עצמה יודעת. כמאליסטים אדוקים יטענו לאירופיות המוחלטת והמלאה של טורקיה, איסלמיסטים טורקים ידגישו את מקומה במזרח התיכון ובמרחב המוסלמי, ולאומנים טורקים קיצוניים יבליטו את קשריה של טורקיה עם מדינות הקווקז ומרכז-אסיה, אשר רבות מהן רואות בטורקיה מודל לחיקוי, ושפותיהן דומות לשפה הטורקית. טורקיה נעה על הצירים הללו, כאשר מיקומה המדוייק משתנה עם התקופה, לאור שינויים פוליטיים מקומיים ועולמים כאחד.

כל זאת ועל שאלתו של קרני עדיין לא עניתי – מדוע לשאת את עניינו דווקא אל אתאטורק? למה אוטוקרט חילוני טורקי ולא דמוקרט צרפתי חילוני? התשובה לכך היא שאני, כישראלי החי במזרח התיכון, במדינה שממש כטורקיה נעה על הציר שבין המזרח והלבנט מזה, למערב לאירופה מזה (אף כי במקרה הישראלי הנטיה האירופית דומיננטית בהרבה), רוצה ללמוד  גם מהשכנים שלנו – שחלקם דומים לנו יותר ממה שאנו חושבים, ושהתנאים והאילוצים שעמם הם מתמודדים הם בחלקם משותפים. כי אפשר ללמוד מאירופה המון, אבל לא  רק ממנה, כי לא לנצח וילה בגו'נגל וכי תחושות מצור ובדידות מתמדת אינן בריאות לנו.

פעם קראו לזה להשתלב במרחב.

רוצים לקבל הודעה בדוא”ל בכל פעם שהבלוג מתעדכן? לחצו כאן
מודעות פרסומת

6 מחשבות על “יואב קרני מאזכר את הבלוג ב-"גלובס" (וגם: על הבחירה באתאטורק, השתלבות במרחב ועוד)

  1. קודם כל -שאפו! מגיע לך

    נראה כי שההסבר למה כמאל ולא גמבטה הוא פשוט – אנחנו הרבה יותר ג'ונגל מוילה. וגם רעיונותיו של גמבטה הגיעו אחרי שבונפארטה זרע חלק מהם בכוח הזרוע.

  2. אין ויכוח על כך שכמאל הוא מודל לחילוניות גאה ובוטחת בעצמה. אבל האופי האוטוקרטי של משטרו אינו בדיוק אות כבוד. והעובדה שטורקיה "קירטעה", כדבריך, בכל הנוגע לדמוקרטיזציה שלה, מצויה – לפחות בחלקה – באחריותו.

    אם מחפשים מודל שלטוני טוב, אפשר גם להציע את טדי רוזוולט. כתבתי על כך משהו כאן:
    http://www.aplaton.co.il/story_317

  3. כמאל הצעיר,

    מוסטפה כמאל (אבי טורקיה=אתאטורק) והדיקטטורה החילונית-מילטריסטית שבנה לא יכולה להוות מודל, בטח לא לנו.
    אגב, יש בה משום סתירה למה שאתה שואף אליו – הצבעה של השכבות המוחלשות לשמאל. מכאן, שהסבטקסט שלך הוא – מה שלא ילך בטוב, ילך בכוח..

    לא בכדי ארדואן ומפלגתו הניאו-איסלמית מנצחת מערכת בחירות אחרי השניה, למורת רוחו של הצבא, "שומר החוקה" (?!), שגם מבטא את רוח האליטה.

    אגב, אותו ארדואן מוביל עכשיו פיוס היסטורי עם ארמניה, אוטונומיה לכורדים ופתרון הסכסוך בקפריסין (וגם יוצא כנגד בעלת הברית הלא ערבית מדרום, כן אנחנו, על רקע המדיניות כלפי הפלסטינים).

    מוסטפה כמאל מתהפך בקברו….

  4. אוי ואבוי למי שינסה להוביל כאן מהפכה כמאליסטית, ואני מתפלא קצת על תומר והרבה על ח"כ ניצן הורוביץ שמעריצים את הרודן.

    כמאל הוביל תהליך של חילון מול אוכלוסייה כפרית (בעיקרה) ונחשלת, שמן הסתם לא כולה אהבה את התהליך (בוודאי לא אנשי דת שאיבדו יוקרה ומעמד), אבל לא הייתה בעלת משנה סדורה ובעלת לעומתיות כה יוקדת כלפי אלה שחוללו אותו.
    יתרה מזו, בכמאליזם הייתה גלומה הבטחה (לפחות על הנייר) לרווחה ולשיפור רמת החיים של האוכלוסייה. לעומת זאת, החרדים בישראל מחוברים לתקשורת, יש בקרבם חוגים נרחבים בעלי השקפת עולם מוצקה ופוליטית מאד, והציבור שלהם כבר נהנה ממערכת רווחה ובריאות מתקדמות.
    לפיכך, בישראל ייתקל ניצן-כמאל במשטמה עזה ואף אידאולוגית כלפיו, מפני ששיטתו תהיה כולה מקל, ולא גזר, לדידם של הדתיים.

    תומר, הביקורת שלך על טורקיה נשמעת לי רכה מאד. אנחנו יכולים לפתוח דוחות אמנסטי אינטרנשיונל על טורקיה משלושים השנים האחרונות ולראות כיצד נהגו ונוהגים שם הצבא, הממשלה ומיליציות ימניות בשיטתיות: רציחות פוליטיות, אונס, עינויים, מדיניות של אדמה חרוכה כלפי הכורדים וחקיקה דרקונית שאסרה אפילו את השימוש בביטוי "העם הכורדי". נראה לי שאם מישהו היה משתמש בשפה הזו כלפי מעשי ישראל בשטחים, היית אומר שהוא מכבס מילים.

    מציע שכולנו נצניע לכת בתחום הזה, ולא נפתח במלחמה. מוטב שנמקד את מאבקנו באכיפת תכנית ליבה על מערכת החינוך החרדית, במאבק בהסתה ובאלימות לאומנית דתית (גם במערכות של הדתיים-לאומיים), ובמציאת פתרונות סבירים בתחום דיני האישות.

    ואגב, טוב לקרוא בכתבה שיואב קרני חושש מהשפעת החרם מצד המערב על ישראל (הכובשת). עכשיו נותר לנו לדאוג שחששו יתגשם, כי השינוי לא יבוא רק מבפנים

  5. חומר למחשבה: החשיבה המודרניסטית של הציונים הושפעה רבות מהמציאות במזרח אירופה, כור מחצבתם של אישים כמו ז'בוטינסקי – ליברל אנטיקלריקל מיליטנט ידוע – או מהצד השני של המפה הפוליטית: השמאל הציוני [ארלוזורוב וכו'].
    כך שבין האופציות שעלו כאן – טורקיה וצרפת – יש עוד כמה.

    1. אודי – אתה צודק באומרך שהתנועה הצייונית, אולי יותר מכל תנועה לאומית אחרת, לא צריכה להתסכל החוצה כשהיא מחפשת עמדות אנטי-קלריקליות – מספיק לה שתשובה אל אבותיה המסיידים. אבל הפונקציה של מבט החוצה היא שונה, ויש לה ערך-מוסף משלה (וגם מגבלות משלה). ומעבר לזה, ההסתכלות שלי היא – או לפחות מתיימרת להיות – לא רק מהפריזמה הישראלית המצומצת (גם, אבל לא רק), אלא גם לגופם של דברים, ואני מניח שמי שמכיר אותי או קורא את הבלוג באופן קבוע יודע שהעניין שלי בטורקיה עומד בפני עצמו ואינו נובע מכוונה לחפש מודל ומופת לישראל, למרות קווים משותפים מסויימים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s