גבירותי ורבותי – מהפך

ב-12 לספטמבר 1980, ולאחר תקופה ממושכת של חוסר-יציבות פוליטית, אשר הגיעה פעמים רבות לכדי שפיכות דמים, נטל לידיו הצבא הטורקי את מושכות השלטון ושלח את המנהיגים הפוליטיים העיקריים, כמו גם פעילים פוליטים רבים, אל בתי האסורים. זו כמובן לא הייתה ההתערבות הראשונה של הצבא בענייני המדינה, שכן אחד מתפקידו המוגדרים של הצבא הוא הגנת הדמוקרטיה והחילוניות ברפובליקה. ב-1982 התחיל הצבא בתהליכי החזרת השלטון לידי האזרחים, תוך שהוא מותיר הצעה לחוקה חדשה ונוקשה, שאושרה ברוב סוחף במשאל עם בנובמבר של אותה שנה, והחליפה את החוקה הקודמת, אף היא פרי הפיכה, משנת 1961.

קנן אברן, ממחוללי ההפיכה, ורמטכ"ל צבא טורקיה באותה התקופה, ודאי לא שיער שצעיר איסטנבולי מרובע קאסימפאשה, פעיל במפלגת "ההצלה" האיסלאמית – רג'פ טייפ ארדואן שמו, הוא שיביא – בדיוק 30 שנה מיום ההפיכה, לשינויים מרחיקים בחוקה שהותיר הצבא, ובעיקר בעקרונות ובמוסדות עליהם היא מנסה להגן.

EVET, EVET, EVET

ארדואן
ארדואן. הציבור הטורקי אמר "כן" - "Evet"

"EVET" – "כן" בטורקית. כך אמרו בראשון, ה-12 בספטמבר, 57.88% מהבוחרים להצעת הממשלה לשינויים בחוקה הטורקית. הן מפלגות האופוזיציה והן הממשלה ייחסו למשאל העם חשיבות רבה, והפעילו קמפיינים בעד או נגד הצעת הממשלה. מידי יום הופיעו פוליטיקאים טורקים מעל לכל במה אפשרית, ובמחוזות הנידחים ביותר, ונשאו נאומים בדם ליבם. העיתונות עסקה בנושא ללא הרף. הסקרים – אשר ניבאו שיוויון, רק הוסיפו לאווירת המתח. טורקיה כמרקחה.

האופוזיציה ראתה, ועודנה רואה, בשינויים של ממשלת ארדואן לחוקה כפגיעה בעצמאות מערכת המשפט – אשר בלמה בעבר מהלכים של ארדואן, ואף העמידה אותו לדין באשמת פעילות אנטי-חילונית, אשר נוגדת את החוקה, מספר פעמים. היא ארגנה הפגנות אין-ספור, ומנהיגה החדש והמבטיח, כמאל קיליצ'דרולו, תקף את ארדואן בחריפות וכינה את ההצעה "ניסיון ההפיכה של ארדואן". מפלגת הצדק והפיתוח, מצדה, הציגה את המהלך כשלב בדמוקרטיזציה של טורקיה וכן כהזדמנות "לסגור חשבון" עם מתכנני ההפיכה (אשר נהנו מחסינות מפני העמדה לדין עד לקבלת הצעת הממשלה). את מתנגדי הרפורמה שלו הציג ארדואן כמצדיקי ההפיכה וכתומכי הסדר הישן והמדיר.

כאמור, 57.88% מהבוחרים הצביעו בעד הצעת הממשלה, ו42.12% נגדה. אולם, המביט בפילוח תוצאות ההצבעה לא יכול שלא להבחין- החברה הטורקית מקוטבת ומפולגת, והדבר בא לידי ביטוי פוליטי. פובליציסטים טורקים רבים אומרים שלמעשה, תוצאות ההצבעה המחישו שהמדינה מחולקת לשלושה חלקים: לאורך חופי הים התיכון והאיגאי, בהם שוכנות ערים המהוות מעוזים מובהקים של מפלגת העם הרפובליקנית כאיזמיר ואנטליה – בלטה ההתנגדות להצעת ההמשלה. באיזמיר הצביעו 63.68% מהבוחרים כנגד הצעת הממשלה, באנטליה למעלה מ-56% מהבוחרים התנגדו להצעת הממשלה. באיידין ובמולה, שתיהן לחופי הים האיגאי, 64.16% ו69.02% בהתאמה התנגדו להצעת הממשלה. בתראקיה (החלק האירופי של טורקיה, הגובל בבולגריה), כ-70% מהבוחרים התנגדו להצעת ההמשלה.  במרסין  שלחופי הים התיכון,  הצביעו בהתאמה 62.83% כנגד השינויים בחוקה.

מפה המציגה את תוצאות ואחוזי ההצבעה לפי איזורים. (לחצו על התמונה להגדלה)
מפה המציגה את תוצאות ואחוזי ההצבעה לפי איזורים. (לחצו על התמונה להגדלה)

בחלקה הדרומי-מזרחי של המדינה – אזור עני וכפרי ברובו, ערש הלאומיות הכורדית, בלטה קריאתה של מפלגת "השלום והדמוקרטיה" (BDP) – המפלגה הבדלנית הכורדית, להחרמת הבחירות. בהקארי, אשר נמצאת בקצה הדרום-מזרחי של טורקיה, עמד אחוז ההצבעה על כתשעה (9) אחוזים. בשירנק הצביעו רק 22.5% מהמצביעים, ובדיארבקיר – אחת מהערים הכורדיות החשובות בדרום-מזרח המדינה, הצביעו רק כ34% מבעלי  זכות הבחירה. המצביעים באזורים הכורדים שטרחו להגיע הצביעו בלמעלה מ-90% בעד הצעת הממשלה, מה שממחיש עד כמה פגעה הקריאה לחרם בממשלה, שסמכה על קולותיהם של הבוחרים הכורדים.

ומאידך, מאזור אנטוליה, מרכז המדינה הטורקית, וכן מהערים והכפרים שלאורך חופי הים השחור, יצאה קריאה ברורה: EVET. "אווט" לשינויים בחוקה, ובעיקר – "אווט" לארדואן. פרט לטונג'לי, עיר מולדתו של כמאל קיליצ'דרולו ואזור אלוי, בכל האזורים באנטוליה זכתה הצעת הממשלה לרוב קולות. בשתי הערים הגדולות בטורקיה – איסטנבול ואנקרה – זכתה הממשלה לניצחון; 54.86% מתושבי איסטנבול ו54.07% מתושבי אנקרה, הצביעו בעד הצעת הממשלה. הניצחון בשתי הערים הללו – האחת עתיקה, יפייפיה וצבעונית, הטומנת בחובה אוצרות של קיסרים ביזנטים וסודות של סולטנים עות'מאנים, בירתה לשעבר, והשנייה – עיר חדשה ברובה, מודרנית, תעשייתית, אפורה ורצינית, אשר הפכה לבירת הרפובליקה החדשה, מסמל את השינויים שעברו שתי הערים במהלך גלגוליהן, את ההטרוגניות שלהן, ואת השפעת ההגירה הפנימית הרחבה שהתרחשה במדינה.

באחצ'לי חושש לעתידו הפוליטי

המפסיד הגדול של משאל העם הוא ללא ספק דוולט באחצ'לי, מנהיג מפלגת הימין הקיצונית – "הפעולה הלאומית" (MHP). באחצ'לי עלה לבמה הציבורית הטורקית רק לאחר פטירתו של אלפרסלן טורקש, המנהיג המיתולוגי של הימין הקיצוני בטורקיה, ב-1997. באחצ'לי, מתמטיקאי בהכשרתו, הביא את מפלגת הפעולה הלאומית בבחירות של 99 להישג הגדול ביותר שלה – כ-18% מהקולות בטורקיה, והוא המתנגד הבולט ביותר להצטרפות טורקיה לאיחוד. לאחר שב-2002 זכתה מפלגת הפעולה ב-8.3% מהקולות בלבד, ואי-לכך לא עברה את אחוז החסימה הגבוה במדינה – 10% – נשארה המפלגה מחוץ לפרלמנט. ב-2007 זכתה המפלגה ב-14.2% מהקולות, שתורגמו ל71 מושבים בפרלמנט.

יחסו של באחצ'לי לארדואן ומפלגתו אינו מאופיין בעויינות הבסיסית של מפלגת העם הרפובליקנית כלפי האיסלאם הפוליטי. למעשה, היה זה באחצ'לי שאיפשר את בחירתו של עבדוללה גול לנשיאות. אולם ככל שהרבה ארדואן בדיבור על אודות "היוזמה הכורדית" שלו – תוכנית שפרטיה טרם נחשפו אולם אמורה להגביר את זכויותיהם הקולקטיביות של הכורדים, כך התחזקה התנגדותה של מפלגת הפעולה הלאומית לממשלת ארדואן. בהתאם, החליטה המפלגה להתנגד לתיקונים בחוקה שהציע ארדואן, בטענה שהתיקונים יסייעו לו ביישום ה"יוזמה הכורדית" (אף על פי שאין ברפורמה שהעבירה הממשלה כל סעיף הקשור למתן זכויות קבוצתיות למיעוטים לאומיים כלשהם), ולקרוא לבוחריה להתנגד להצעה במשאל העם. התוצאה הייתה מביכה. באחצ'לי כשל בהבנת רצון בוחריו, אשר על פי כל הסקרים למעלה ממחצית מהם תמכו ברפורמה של ארדואן. ב-5 מתוך 10 המחוזות שבראשות אנשי מפלגת הפעולה הלאומית הצביעו רוב הבוחרים בעד הצעת הממשלה ונגד עמדת מפלגת הפעולה הלאומית. אחד מאותם חמישה מחוזות הינו אוסמנייה, עיר הולדתו של באחצ'לי.כעת, בעקבות התוצאה המביכה, רבים מטילים ספק באפשרות שבבחירות הכלליות שיתקיימו ביולי 2011 תצליח מפלגת הפעולה הלאומית לעבור את רף עשרת האחוזים ולהכנס לפרלמנט.

דמירטש מפתיע את טורקיה, ואת עצמו

ההפתעה הגדולה של משאל העם לא הייתה הצלחתו הפוליטית של ארדואן – שניתן היה לצפות אותה, גם אם בפער קטן בהרבה, אלא דווקא הצלחת החרם על ההצבעה שהטילה מפלגת "השלום והדמוקרטיה" – המייצגת את הבדלנות הכורדית, ואשר הוקמה לאחר שהמפלגה הכורדית הבדלנית הקודמת – מפלגת החברה הדמוקרטית (DTP), נסגרה בדצמבר 2009 על-ידי בית המשפט הטורקי, בגין קשרים שלכאורה קיימה עם המחתרת הכורדית – ה-PKK. במחוזות בדרום מזרח המדינה בהם מרבית האוכלוסייה כורדית היו אחזוי ההצבעה בין 10% ל-40% – לעומת אחוז הצבעה כללי של כ-73%. הדבר מהווה הישג מרשים שבעתיים משום שרבים, בהם ארדואן עצמו, ציפו שהמוני הכורדים במזרח יעוטו על ההזדמנות "לסגור חשבון" עם הצבא, אשר מנחת זרועו טעמו לא פעם ולא פעמיים, על ידי שינוי החוקה שמזוהה עמו.

סלהאטין דמירטש, יו"ר מפלגת השלום והדמוקרטיה, הוביל את הקו הקורא להחרים את המשאל בטענה שהצעת הממשלה מתעלמת ממצוקותיהם של הכורדים, ושבמקום תיקונים בחוקה הנוכחית יש לכתוב חוקה חדשה אשר תיטיב עם המיעוט הכורדי. לאור העובדה שמרבית הכורדים מצביעים למפלגת הצדק והפיתוח ולא למפלגה הבדלנית הכורדית, על שמותיה השונים, ההישג הזה מרשים ומפתיע כאחד. מבחינות רבות, הדבר צריך להדאיג את ארדואן הרבה יותר מההתנגדות לה הוא זוכה באיזורים העירוניים שלחופיה של טורקיה, שכן הכורדים הם חלק מקואליציית מתנגדי-הכמאליזם שהעלתה אותו לשלטון. יש לצפות כי לקראת הבחירות יגביר ארדואן את הצהרותיו בדבר מתן זכויות נוספות לכורדים, בניסיון לשמר את התמיכה הרבה לה הוא זוכה בקרב ציבור זה. דמירטש ומפלגתו, מצדם, יתקשו להמיר את כל ההון הפוליטי שצברו למושבים בפרלמנט, שכן לא זאת בלבד שאחוז החסימה בטורקיה גבוהה במיוחד, אלא שישנה דרישה לקבלת מינימום של קולות בכלל המחוזות – דבר המונע ממפלגות שתומכיהן מרוכזים בעיקר באיזור גיאוגרפי אחד (דהיינו: מפלגות לאומיות-כורדיות) מלהכנס לפרלמנט, ומאלץ את מתמודדי מפלגת השלום והדמוקרטיה לרוץ במחוזותיהם כמועמדים עצמאיים.

באייקל מחכך ידיו בהנאה

דניז באייקל. כעוף החול.
דניז באייקל. כעוף החול.

כעוף החול, הקם לתחייה מאפרו, מגיח דניז באייקל מהמדבר הפוליטי, ארבעה חודשים בלבד לאחר התפטרותו מראשות מפלגת העם הרפובליקנית, בשל פרשיית מין שהיה מעורב בה ופורסמה ברשת האינטרנט. באייקל נאלץ להתפטר, לאחר 18 שנות כהונה כיו"ר מפלגת העם הרפובליקנית, אולם כבר עם התפטרותו רבים מנאמניו במפלגה ניסו לשכנעו לחזור בו. המהלך סוכל על-ידי מזכ"ל המפלגה, אונדר סב, אשר מיהר לכנס את קונגרס המפלגה, תוך שהוא מפעיל את כובד משקלו הפוליטי על מנת שכמאל קיליצ'דרולו ייבחר לתפקיד. רבים חשבו שבכך תם לו עידן באייקל, אשר כיהן בפרלמנט הטורקי עוד משנת 73' ושימש כיו"ר המפלגה החל מ-92'. כהונתו הארוכה של באייקל אופיינה בשליטה ללא מצרים במוסדות המפלגה השונים ובחיסול פוליטי של כל מתנגד אפשרי.

את הצעד הציבורי הראשון עשה באייקל בכך שהופיע, ימים ספורים לפני הבחירות, בעצרת גדולה באנטליה, בה הוא מתגורר, ביחד עם היו"ר החדש כמאל קיליצ'דרולו ובכירי מפלגה אחרים. אונדר סב לא היה ביניהם. עם פרסום תוצאות הבחירות, מיהרו מקורבי באייקל לומר כי הקמפיין שניהלה המפלגה לא היה אפקטיבי דיו, וכי חסרונו של באייקל מורגש. מאחר וקיליצ'דרולו עודנו זוכה לאהדה רבה, הן מצד הציבור החילוני והן מצד אמצעי התקשורת, נמנעו אנשיו של באייקל מלבקש את ראשו. תחת זאת הם תבעו כינוס של האסיפה הכללית של המפלגה כדי שזו תאשר שינויים מבניים אשר יחלישו את כוחה של הנהגת המפלגה ושל המזכ"ל. נראה שזהו מבחנו הפנימי הראשון של קיליצ'דרולו, שבמקרה זה אופיו המתון עשוי לשמש לו לרועץ. כך או כך, הקרב האמיתי במפלגה העם הרפובליקנית יתרחש כנראה רק לאחר הבחירות של יולי 2011, או כך לפחות אומרים מקורביו של באייקל. בינתיים לא נותר לפוליטיקאי הוותיק אלא להמתין, ולחכך ידיו בהנאה עם כל עמעום בזוהרו של קיליצ'דרולו.

מהפך

לו הייתה ה-TRT, תחנת הטלוויזיה הממלכתית בטורקיה, הערוץ הראשון הישראלי, ולו היה חיים יבין שדרן ה-TRT, הוא היה, ככל הנראה, פותח את מהודרת חדשות-הערב של ה-12 בסמפטבר 2010 במשפט "גבירותי ורבותי – מהפך".

בגין. מהפך אחר.
מנחם בגין. תזכורת ממהפך אחר.

בעיתון "זאמאן" – העיתון הנפוץ בטורקיה, אשר נוקט באופן קבוע בקו פרו-ארדואני, בישרה הכותרת הראשית על "נצחון הדמוקרטיה", ומאמרים שונים בעיתון הכריזו על "קץ השלטון הצבאי" ועל "החזרת הכוח לידי העם". אחד מהפובליציסטים של הזאמאן הגדיל לעשות וכתב מאמר שכותרתו "לקראת רפובליקה פוסט-כמאליסטית". אחרים הסתפקו בכותרות מתונות יותר. ה"סאבאח", העיתון השלישי בתפוצתו בטורקיה, בישר "טורקיה הסירה מעליה את חרפת ההפיכה – 58% הצביעו 'כן' ". גם עיתונים איסלמיסטים מובהקים, בעלי תפוצה מצומצמת בהרבה, בירכו על התוצאה.

אם למישהו עוד היה ספק, הרי שארדואן שב והוכיח שהוא הפוליטיקאי המוצלח והאהוד בטורקיה, ושמפלגתו – מפלגת הצדק והפיתוח, היא המכונה הפוליטית המשומנת ביותר במדינה. עיתונים טורקיים מיהרו להצביע על כך שזהו הניצחון הפוליטי החמישי של ארדואן מאז בחירתו לראשות הממשלה ב-2002; קדמו לו הניצחון בבחירות המקומיות ב-2004, הניצחון בבחירות הכלליות ב-2007, הניצחון במשאל העם בנוגע לאופן בחירת הנשיא ב-2007, והניצחון בבחירות המקומיות ב-2009. באופק ניצבות הבחירות הכלליות של יולי 2011 – אם ינצח בהם ארדואן, הוא יוכל להיות הפוליטיקאי שינהיג את טורקיה במשך הזמן הרב ביותר, פרט לאתאטורק.

עם אישורם של התיקונים, הצליח ארדואן, לראשונה, לשלוח שלוחות אל כל רשויות השלטון: הפרלמנט והממשלה, הנשיאות (ששולטת במינויים רבים במוסדות המדינה השונים), וכעת גם בתי-המשפט. אם נוסיף לכך את קיצוץ כנפיו של הצבא – באמצעים חוקיים, ובעיקר באמצעות ערעור הלגיטימציה הציבורית, ניתן לומר שכעת הדלת פתוחה בפני ארדואן לשלוט בטורקיה ללא החסמים של המערכת הכמאילסטית.

הנשיא ארדואן?

ארדואן, כהרגלו, צופה קדימה: המירוץ לבחירות התחיל, למעשה, למחרת משאל-העם, כשברקע הבטחה לכתיבת חוקה חדשה, באם יבחר, וכן בלון-ניסוי ציבורי: התקנתו של משטר נשיאותי בטורקיה. מיד לאחר נצחונו, הכריז ארדואן כי על טורקיה לדון בכובד-ראש ו"בלא דעות-קדומות" בסוגיית המעבר למשטר נשיאותי ויתרנותיה. מבקריו של ארדואן באופוזיציה ובכלי התקשורת החילונית מיהרו להאשימו בניסיון ל"פוטיניזציה" של טורקיה. בכירים במפלגת הצדק והפיתוח מרגיעים ואומרים כי בינתיים, המפלגה טרם גיבשה את עמדתה בנושא. ניתן להטיל ספק בהצהרה זו. ב-2007, שלושה חודשים לאחר הבחירות, העמידה הממשלה למשאל-עם הצעה, שנראתה תמימה למדי, להעביר את בחירתו של הנשיא לידי הציבור. במטב לאחור, יתכן שהיה זה האקדח שהונח במערכה הראשונה, ושסופו לירות במערכה הבאה.

רוצים לקבל הודעה בדוא”ל בכל פעם שהבלוג מתעדכן? לחצו כאן
מודעות פרסומת

7 מחשבות על “גבירותי ורבותי – מהפך

  1. למרות שתי טעויות דפוס בסוף, המאמר כרגיל מבריק, מאיר עיניים, וכמובן מדאיג מאד מנקודת מבט של הדבר החשוב: התוכן הפוליטי של המציאות בטורקיה. תודה.

  2. תודה תומר על סקירה משובחת
    בתור מי שעוקב אחר העיתונות הטורקית להנאתו אני יכול בהחלט לומר שכיסית את הסיפור מכל היבטיו
    השאלה עכשיו היא , כמו שמישהו הגיב על פוסט קודם שלך, איזה נרטיב נאמץ?
    מי הם הטובים ומי הרעים?
    למי שקורא זמאן הסיפור ברור לגמרי, למי שקורא הורייט לא בדיוק.
    האם יתכן משטר מוסלמי דמוקרטי? האם יכול להיות שהחילונים הם ה"רעים" בסיפור?
    לי נראה, מקוה שלא אתבדה, שלפנינו מקרה של אליטה ותיקה ומאד מסואבת שקורסת אל מול כח חדש בדומה ל"גבירותי ורבותי-מהפך" של ישראל 77 .
    תפילה בארמנית בכנסיה באקדמר, שידורי טלויזיה בכורדית בדיארבקיר. מדיניות מוצהרת של "אפס חיכוך עם שכנים". אם אני הייתי גנרל, הייתי מאד מוטרד מהתופעות אלה.
    מדי צבא מתאימים יותר לפאשיזם מלדמוקרטיה. לצערי, גם בטורקיה  

  3. תומר רשימה סופר-מעניינת. יש בוושינגטון אנשים שמשתכרים המון כסף ומופיעים המון בתקשורת על בסיס סקירות פחות טובות מזו. חזק ואמץ.

  4. תודה רבה לכל המגיבים – תמיד כיף לקבל משוב, וודאי כשהוא חיובי 🙂

    לדורון – הסיבה שקל יותר לי ולך – ובעיקר לידידנו האירופאים שמעבר לים, לקשר מדי צבא לפאשיזם, קשורה בהיסטוריה הקרובה של היבשת הישנה, ושוב אנחנו נותנים להיסטוריה האירופית לבלבל אותנו. היטיבה לנסח זאת ד"ר ברנדה שפר, בהרצאה שלה שבה נכחתי על אודות ההיסטוריה המודרנית של גרוזיה – "לא צריך לחפש בכל מקום את הישראלים והפלסטינים". רוצה לומר: לכל מקום יש את המאפיינים הייחודיים לו וצריך להזהר מלהכניס אותו לתבניות המוכרות לנו. דומני שזה מה שרבים במערב עושים, ולפיכך מסתכלים על טורקיה מבעד לניסיון ההיסטורי האירופי, ולא מבעד לניסיון ההיסטורי הטורקי.

    כך או כך, אין ספק שיש הרבה מה לתקן אצל הכמאליסטים – אלא שבעיני האופציה השנייה טובה הרבה פחות – ומהלכים כגון התפילה בארמנית או השידורים בכורדית – אשר כבודם במקומם, לא משנים את התפיסה שלי, בעיקר שכברור לנו שהם נעשים כדי לפגוע באתוס הרפובליקני, ולא מתוך תפיסה אמיתית של זכויות אדם.

    בעניין מדיניות החוץ: דווקא התפיסה הכמאליסטית הייתה אנטי-אימפיאליסטית במובהק: שלום בבית ושלום בחוץ. התנגדות להתפשטות טריאטוריאלית. התפיסה הניאו-עות'מאנית של הAKP, שדבוטלו היא ממוביליה, היא תפיסה הרבה פחות זהירה ומאופקת.

    *לגבי ההקבלה למהפך בישראל, אני מוצא קווי דימיון מסויימים, ואף כתבתי על זה בבלוג, אבל שוב – צריך להזהר ולא לכפות על המקרה הטורקי את המקרה הישראלי (כמו כן – יתכן ואני ואתה מפרשים את המהפך ותוצאותיו בצורה שונה).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s