הראיון שהעניקה שלי יחימוביץ' לגידי וייץ ב'הארץ' הוא שלב נוסף בהגדרתה העצמית כימין-סוציאלי, תפיסה שהיסטורית הופיעה כניגודה של הסוציאל-דמוקרטיה וכשלילתה.
על כך שעמדותיה של יחימוביץ' אינן מתיישבות עם סדר יום סוציאל-דמוקרטי כלשהו עומדים זה מכבר גם מי שנאלצים לתרץ אותן כ'טקטיקה', משמע, כסטייה תועלתנית למען השגת המטרה. ואולם, מאחר ובעמדותיה של יחימוביץ' ניתן לזהות מזה זמן קו רציף של 'שבירה ימינה', כפי שהיטיב לזהות אתר 'סרוגים', דומני שניתן להסיק שדבריה אינם 'טקטיקה' אלא ביטוי של עמדותיה כמות שהן.
דבריה על ההתנחלויות הם ללא ספק ליבת הראיון. 'לשעתו', היא מסבירה, הייתה ההתנחלות 'מהלך קונסנזואלי לחלוטין, ומי שקומם את ההתיישבות בשטחים זה מפלגת העבודה. זאת עובדה, עובדה היסטורית'. אך זו אינה עובדה היסטורית, אלא עיוותה; חצי-אמת שמקורה בשמאל היוני שנועדה לנגח את תומכי הפשרה הטריטוריאלית שבמפלגת העבודה, ואשר אומצה בהמשך על ידי הימין המתנחלי.
יחימוביץ' ממשיכה ומאמצת את הטיעון המתנחלי כאשר היא מציינת כי עלות הקמת בית ספר לכל מספר ילידים בהתנחלות היא כעלות הקמתו בתוך הקו הירוק. אך מבלי להתבלבל היא מיד סותרת את עצמה ומוסיפה: 'אני לא אומרת שההתנחלויות עצמן לא עלו יותר כסף'. בהמשך לסתירה זו היא טוענת כי 'אני מכירה את המשוואה הידועה הזאת – שאם לא היו התנחלויות אז הייתה מדינת רווחה בתוך גבולות ישראל', ומדגישה ש'אין לה קשר למציאות'.
דומני, שלא אטעה אם אזהה בתיזה שיחימוביץ' סבורה ש'אין לה קשר למציאות' עיוות של תיזת 'מנגנון הפיצוי של הכיבוש' שהצעתי במאמרי 'היסודות המעמדיים של הכיבוש'. במאמר זה טענתי כי הקמת מדינת הרווחה החלופית בהתנחלויות איפשרה לימין לפרק את מדינת הרווחה בתוך הקו הירוק, תוך הצעת פיצוי לשכבות הנמוכות שנפגעו ממדיניות זו. בסיס טענת 'מנגנון הפיצוי של הכיבוש' הוא פוליטי ולא חשבונאי: היא מצביעה על כך שכמו כל מפעל קולוניאלי משמש הכיבוש לעיצוב היחסים החברתיים בתוך המטרופולין, היינו בישראל הריבונית. תיזה זו שוללת את ההיגיון החשבונאי של עמדת 'כסף לשכונות ולא להתנחלויות' בנוסח 'שלום עכשיו', ומציעה במקומו הגיון פוליטי המצביע על זיקת הגומלין בין התמשכות הכיבוש, התרחבות מפעל ההתנחלות, הפרטת מדינת הרווחה והתבססות ההגמוניה של הניאו-ליברליזם הישראלי. יחימוביץ', לעומת זאת, חוזרת אל ההיגיון החשבונאי, אם כי היא מאמצת את גירסתו הימנית ולפיה בית ספר בהתנחלויות = בית ספר בישראל, וכך היא מתעלמת מכך שבתי ספר נבנו בהתנחלויות אך לא בישראל, כדי לפרק את מדינת הרווחה.
אלא, שיחימוביץ לא סברה כך תמיד. להפך, בראיון לנחמיה שטרסלר ב'הארץ' בדצמבר 2005, זמן קצר לאחר שנכנסה לפוליטיקה אמרה יחימוביץ' כי 'בזמן שנמחקה פה מדינת הרווחה, בזמן שהופסקו ההשקעות בערי הפיתוח, קמה מדינת רווחה חלופית מעבר לקו הירוק. שם יש מקומות עבודה, שם יש תקציבי תרבות גבוהים, ומענקי פיתוח ובנייה. ברור לחלוטין שמפעל הכיבוש הענק הזה פגע בכלכלת המדינה ופגע ברשת הסוציאלית של המדינה'. מה גרם ליחימוביץ' לשנות את עמדתה? דומה שההסבר לכך מצוי ב'שבירה ימינה' שלה ובאימוץ ההיגיון המתנחלי.
ההיגיון המתנחלי משפיע גם עמדותיה החברתיות של יחימוביץ'. כך למשל עמדתה ביחס ל'מרכז האוניברסיטאי באריאל', שההכרה בו כאוניברסיטה, לדבריה, חייבת להיות מותנית בשיקולים אקדמיים בלבד. בכך מתעלמת יחימוביץ' לא רק משיקולים מדיניים ומשפטיים, אלא גם מן העובדה, שבהתאם למסורת הסוציאל-דמוקרטית בישראל מתקיים תיכנון אקדמי, הקובע האם צריך להקים עוד אוניברסיטאות והיכן. עולה, כי ביחס להתנחלויות מוכנה יחימוביץ' לאמץ את גישת השוק: כל מוסד שייקנה רמה אקדמית יוכרז כאוניברסיטה. זוהי בדיוק העמדה שבשמה מקדמים רייכמן והמרכז הבין-תחומי את הפרטת ההשכלה הגבוהה.
הראיון חושף גם כשל העשוי לסביר כיצד מתחת למיתוג העצמי הסוציאל-דמוקרטי אימצה יחימוביץ' גירסה ימנית של הציונות. באופן מביך היא מציינת ש'אני לא מכירה ויכוח … על ציונות וסוציאליזם' בתנועת העבודה, בעוד שוויכוח זה היה אחד המקורות הפוריים לגיבוש הסינתיזה הציונית-סוציאליסטית. בהמשך הראיון היא מוסיפה לרדד את הציונות להמנון, דגל ושירות קרבי, באופן המוציא גם את חזונו של הרצל ב'אלטנוילנד' מגבולות הגדרת הציונות של יחימוביץ'.
יחימוביץ' נוקטת בהפרדה שאיפיינה את עמדת 'שלום עכשיו', רק במהופך: הם חשבו כי ניתן להגיע לשלום מבלי לתקן את החברה, היא סבורה כי ניתן ללחום לצדק חברתי תוך התעלמות מזיקת הגומלין בין ההתנחלויות למשטר ההפרטה. יסודה של תפיסה סוציאל-דמוקרטית הוא עיצוב החברה תוך זיהוי יחסי הגומלין בין תחומי החיים השונים, כלכלה, חברה, כיבוש וזכויות אדם, למשל. הימין הסוציאלי סבור כי ניתן להשיג צדק חברתי בנפרד משאר התחומים.
מדוע חשובה הבחנה בין ימין סוציאלי לסוציאל דמוקרטיה? ככל שהוויכוח על השטחים הולך ומתקרב להכרעה מעתיקים המתנחלים את זירת הפעולה שלהם אל תוך ישראל הריבונית, ותוך אימוץ גישת הימין הסוציאלי הם פועלים לעצב אותה בדמותם. הפרדה והנגדה בין עמדותיה של הציונות הסוציאליסטית לבין הימין-הסוציאלי היא חיונית, אפוא למאבק על דמותה של ישראל.
ומהי המסקנה הפוליטית? מבחינה סוציאל-דמוקרטית עדיף עמיר פרץ על יחימוביץ'; יחימוביץ' עדיפה על הרצוג ומצנע הניאו-ליברלים. אם יחימוביץ' תבחר לראשות המפלגה, חשוב שהיא תמצא מולה אופוזיציה סוציאל-דמוקרטית.
כמאל 
פרופ' גוטווין שלום. נתקלתי לפני כמה שבועות ב-Youtube בהרצאה בת שני חלקים שנתת בטכניון, בנושא ההיסטוריה של סוציאליזם. ההרצאה הייתה מרתקת ומאירת עיניים: לראשונה היא הצליחה לצייר עבורי את הרעיון של כלכלה חברתית בגוונים של יעילות – מונח שעד אז התקשר אצלי רק לניאו-ליברליזם חסכני-קמצני שפוגע סדרתית בעובדים. מההרצאה למדתי שתחרות אינה בהכרח דבר יעיל ויכולה להתבטא בביזור יתר של משאבים, במיוחד בתחומים כמו מחקר ופיתוח. זה היה טיעון מצויין שלא חשבתי עליו טרם לכן.
קראתי את הראיון של יחימוביץ' בהארץ ואת הרשומה הזו. האמת? אני כבר לא יודעת מה לעשות.מאז ומתמיד הייתי מצביעת חד"ש, אבל הבנתי שזו מפלגה שתמיד תישאר בשוליים ולא באמת תוכל לעצב את סדר היום בישראל. כשיחימוביץ' התחילה לעשות קולות של סוציאליזם היא קנתה את האמון שלי, ואפילו התפקדתי למפלגת העבודה הרקובה בעיניי כדי לבחור בה בפריימריס. ועכשיו בדקה ה-90 אני מגלה את הדעות האלו. אני מתלבטת אם לטרוח ולהצביע בפריימריס בכלל. האם אני מוכנה לסבול התבטאויות ימניות לטובת האפשרות שאולי, אולי מישהי במפלגה עם פוטנציאל של מפלגת שלטון תנהיג פה מדינת רווחה? האם זה מס שפתיים שמטרתו למקם אותה במרכז או חשיבה ליכודניקית אותנטית? והרי מרקס גרס שכל החלוקות שאינן עשירים-עניים (לרבות ימין-שמאל מדיני כנראה) הן מלאכותיות ופלגניות, שמטרתן להשכיח מאיתנו את העובדה שבעלי ההון מנצלים אותנו.
אני כבר לא יודעת מה לעשות ב-12 בספטמבר. הצעת פרץ, אבל האופן שבו הוא עט על תיק הביטחון הוא בלתי-נסלח.
אדר, הכיצד דילגת מחד"ש לעבודה מבלי לחשוב אפילו על מרצ?
אמנם כרגע מדובר במפלגה קטנה, אך הסקרים מנבאים שתגדל, ויש לה את כל המאפיינים הרצויים מבחינה ערכית – היא סוציאל-דמוקרטית, ישרה, אינה מדירה ציבורים כלשהם משורותיה ומקדמת שמירה על זכויות אדם בישראל ומחוצה לה.
נסי לקרוא את המצע או את העדכונים התקופתיים של זהבה גלאון וניצן הורוביץ ותראי איזו מפלגה פעילה היא (בוודאי ביחס לגודלה). אני הצטרפתי לשורותיה לפני כשנה כי הרגשתי שאין בית אחר בפוליטיקה הישראלית לדעות שלי, והופתעתי לטובה מכמה הפוליטיקה שם היא לא צינית, אלא אידיאולוגית ואכפתית.
בפרט, במאי האחרון הציעו חברי מרצ (ועוד כמה שותפים) הצעת חוק יסוד: זכויות חברתיות שאמור לתת מעמד חוקתי לזכויות לקיום בכבוד, לחינוך, לבריאות, לדיור ועוד.
אני באמת לא רואה מחויבות ערכית כזו מצד מפלגות אחרות (מלבד אולי דב חנין – ולא מצביעים למפלגה שלמה בזכות חבר אחד בה). אם את כבר פקודה לעבודה אז כמובן שכדאי שתצביעי בפריימריז, למי שנראה לך הראוי (או הראויה) ביותר, אבל האמת היא שלא הייתי מצביעה לעבודה כמפלגה בבחירות הכלליות. היא מפוצלת מדי מבחינת השקפות ואינה מתפקדת עוד כמפלגת שמאל, הן במובן המדיני והן במובן הכלכלי.
אני מעריכה מאוד את חבר הכנסת הורוביץ ואת פועלו בתחום הקיימות והתחבורה הציבורית. הערכתי מאוד גם את רן כהן ואת חוק הדיור הציבורי שלו, חבל שהממשלה הלא מאוד נבונה גנזה אותו אחרי שכבר עבר. אם כבר האוהליסטים דורשים לשנות את שיטת הבחירות, שידרשו לבטל את חוק ההסדרים על הדרך – חוק שכולו גזירות חברתיות שנארזות באופן שיצניע את האפקט התקשורתי שלהן.
בשנים האחרונות מרצ לא טיפלה באף עניין שהיה קרוב לליבי באופן מאוד אינטנסיבי. אם אני לא טועה, גודלה היום זהה לשל חד"ש (חד"ש 4 מנדטים ומרצ 3 או 4), כך שאם אני מוותרת על הצבעה לחד"ש רק בגלל תחושת הקול המבוזבז על מפלגת שוליים, למרצ יהיה דין דומה. באמת ובתמים חשבתי שיחימוביץ' היא סוציאליסטית משכמה ומעלה, וסברתי שיש לה סיכוי להחליף את ביבי אשת-הברזל נתניהו, עוד לפני שניטע האוהל הראשון ברוטשילד. עכשיו אני כבר לא בטוחה שאני רוצה בתוצאה הזו. לא אם המשמעות שלה היא חיבוק הימין המדיני ומתן שביב של לגיטימציה להתנחלויות.
מעבר לזה, אני גם מסכימה עם האמירה שלך לפיה פרט לדב חנין אין חברי כנסת מצטיינים בחד"ש.
חוק יסוד: זכויות חברתיות זה רעיון מעניין. ההיסטוריה של המשפט הישראלי מראה מינימום נכונות לאכוף זכויות חברתיות, בפס"ד עמותת מחויבות סירבו שופטי העליון לשים מספר ת'כלס בתשובה לשאלה 'מהו הסכום המינימלי של הבטחת הכנסה שהמדינה חייבת לשלם'. הם טענו במילים כאלו או אחרות שאין בידיהם הכלים לעשות זאת. העותרים השתמשו בחוק יסוד: כבוד האדם וטענו שרף הקצבאות הנמוך לא מאפשר קיום בכבוד לאותם נזקקים. אבל העליון דחה את העתירה. האם חוק יסוד, שניסוחו כללי לרוב ולא מספרי, היה מביא את העליון לתוצאה שונה? אני בספק, אבל זו שאלה מעניינת.
ראשית, מבוכה זה חלק מן המשחק הפוליטי, לכן צריך להשתתף בפריימריז ולהכריע למרות המבוכה.
למה פרץ? כי כרגע הוא היחידי שמסוגל להעביר מגוש הימין לגוש השמאל-מרכז, ודבר זה הוא תנאי לשינוי המפה הפוליטית בישראל. קביעתו כי הליכודניקים אינם הבעייה אלא הפיתרון, מגלמת את האסטרטגיה הפוליטית הנכונה, שבאה לידי ביטוי הן בהצלחתו בקרב בוחרי הימין ב-2006 והן בהצלחתו החוזרת לפקוד אותם לשורות מפלגת העבודה עכשיו.
חשוב לא להוציא את דבריה של שלי מהקשרם. הנקודה המשמעותית היא שמדובר בשינוי מדיניות. שינוי אידיאולוגיה. במובן הזה צודקת שלי שזה לא משנה כמה כסף נשפך על ההתנחלויות. הרי זה לא שהכסף הזה היה הולך למדינת רווחה כל עוד ביבי בשלטון.
המטרה המרכזית של שלי היא למקד את הדיון הפוליטי הציבורי בנושא החברתי כלכלי ולא בנושא המדיני. כמובן שיש קשר בין הדברים, אבל צריך להתחולל שינוי משמעותי בתפיסה. זאת הסיבה שהיא כמעט לא מתבטאת בנושאים מדיניים וגם לא ממהרת לקשור את הכל בהכל ובכך ליצור בלבול וסלידה. אם רוצים ליצור שמאל חדש במדינה צריך לשים קודם כל את הנושא החברתי כלכלי בראש סדר העדיפויות. זה מה ששלי עושה כחברת כנסת וזאת הסיבה שהיא צריכה לעמוד בראש המפלגה.
נטע, סוציאל-דמוקרטיה היא לא ספר מתכונים. היא לא גישה כלכלית שמתעסק במספרים ותוכניות לריפוי הכלכלה. סוציאל-דמוקרטיה היא פלוסופיה ודרך חיים. חלק מהדרך חיים הזאת היא, לא לשים פלסתינאים בסגר ולהרוס להם את הכלכלה, החינוך וחיי היום יום בשביל שחברת הכנסת שלי יחימוביץ' תוכל לפזז לה במערת המכפלה ובהר הבית. שלי יחימוביץ' היא לא סוציאל-דמוקרטית כי סוציאל דמוקרטיה הוא שוויון כלפי כל. היא מדירה אוכלוסיה שלמה ממנה וקוראת לפגיע בה, במילים מאוד פשטניות שכאילו לא שמות לב שפלסתינאים הם העדיפות השניה במדינה יהודית. קוראת להפוך מכללה בשטח צבאי לאוניברסיטה ציבורית ומתעלמת לחלוטין מהמצב שם ובכל השטחים.
והיא אפילו אמרה בראיון עצמו שהיא שמה את ה"ציונות" שלה (הרצל מתהפך בקברו מהגדרותיה לציונות) מול הסוציאל-דמוקרטיה.
לא להבין מה בעיתי בהמנון (את יודעת לערביי ישראל) הוא עצימת עיניים מוחלטת וחוסר רגישות כלפי המנוצל והמדוכא ויתרה מכך לקדש אותו ולהצדיק את רון חולדאי מתוכו (אנטי ציוני גדול יותר מכל חבר כנס שמאלי, בעיקר כי הוא מרוקן ומחרב את המפעל הציוני הנפלא הזה מכל המשאבים) ועוד לקרוא לו סוציאל-דמוקרט. במקומך הייתי עושה בדק בית של השותפים של שלי.
היא יכולה לעשות עד מחר פוטואפס של לא להסכים לעשות פוטואפס אבל שורה תחתונה אם אנחנו שמאמינים בדמוקרטיה ובחופש רוצים שהמדינה שלנו תחזור להיות דמוקרטית אנחנו צריכים חבר כנסת שיתנגד לכל החוקים הלא דמוקרטים האלה. שלי לצערנו עוד תיזום את חלקם.
יש לי סוג של דחייה אוטומטית מההמנון. גם אם נכניס לשם את המילים "נפש יהודי וערבי הומיה", זה עדיין יהיה שיר עתיר פאתוס שלא ראוי להטיף לילדים בני 3. היו צריכים להשתמש ב"שחקי שחקי" של טשרניחובסקי, הרבה יותר יפה.
אני חייב להזכיר כי בימים הרחוקים של העבר אנשי הסיירות המובחרות של צה"ל, טייסי חיל האוויר, ( אני בוגר שייטת הצוללות…) היו בעיקר אנשי "ההתיישבות העובדת". חד משמעית אנשי "שמאל".
אינני יודע מתיי נולדה האכסיומה ש"שמאל" הוא שם נרדף ל"שלום עכשיו", להסכמה שהדרך הנכונה היחידה היא מדינת כל אזרחיה, אשר בה נחיה,- נישאר בחיים,- רק אם יקרה הנס ויסתבר כי כל הערבים סביבנו כולם הם בעצם כולם עד אחד גירסה דוברת ערבית של אנשי "שלום עכשיו" שלנו.
צר לי. אני דוגל בשתי מדינות לאום לשני לאומים בין הירדן והים, ובהשבת תפקיד הטיפול באזרח לידי נציגיו: המדינה.
אינני יודע מה פירוש "ימין". לטבוח את כל הערבים ? לגרש אותם ? להמשיך בממשל צבאי ב"שטחים" עד אחרית הימים ? אלה בוודאי שאינן עמדותיי. אך גם ממש לא "שלום עכשיו". על כן שלי יחימוביץ, עם חשיבה סוציאליסטית, וחתירה להסדר של שתי מדינות לאום, מתאימה לי ככפפה ליד.
אריה, עמדת שלום עכשיו היא "שתי מדינות לשני עמים". עמדה קונצנזואלית למדי, לפחות לפי תשדירי הבחירות ב-2009.
"שלום עכשיו" היא תנועה ציונית, שאינה מקדמת "מדינת כל אזרחיה", ככל שידוע לי מהשתתפות בפעילויותיה. עמדת התנועה היא שדווקא המתנחלים נוהגים כ"לא ציונים" מכיוון שהם אלה שגורמים, דה-פקטו, להיווצרות "מדינת כל אזרחיה" בין הירדן לים, במקום ליצור שתי מדינות, שאחת מהן תהיה מדינה המיועדת ליהודים.
יריב אופנהיימר, מזכ"ל "שלום עכשיו", עושה שירות מילואים קרבי ככל שהוא נקרא לבצעו, וכך רבים מבין תומכי התנועה (לא שזו הדרך היחידה להביע "ציונות", אך אני מבינה שיש כאלה שזה עקרוני להם).
חבל שאתה נותן לעצמך להשתכנע מתעמולה שקרית של ארגוני ימין. למעשה, יש מעט מאוד ישראלים יהודים שתומכים ברעיון של מדינה דו-לאומית או מדינת כל אזרחיה. יש כאלה בשוליים הקיצוניים של הימין ובשוליים הקיצוניים של השמאל (אולי חלק מחד"ש? אני לא בטוחה כי שמעתי את דב חנין מקדם את רעיון שתי המדינות…). על כל פנים, כל המפלגות הציוניות, מימין ומשמאל, מתנגדות לרעיון הזה.
כפעילת מרצ, אני נתקלת הרבה מאוד פעמים בסטיגמות שקריות שמודבקות לכל השמאלנים באשר הם, כאילו לכאורה אנחנו מעוניינים במדינה דו-לאומית, אך חשוב להבהיר – גם אם אנחנו לא צועקים את זה חזק מספיק – זה לא נכון כלל וכלל.
רעיון "שתי המדינות לשני עמים" מקורו בשמאל והוא נוכס ע"י הימין, כמס שפתיים וללא הצלחה יישומית.
אני חושב שיש מחלוקת חריפה בקרב פעילי מרצ בשאלת הציונות, ראי למשל את חילופי הדברים הקשיים הללו בין פעילי התנועה בנוגע להאם יש לכבד את יום הזיכרון לחללי צה"ל:
http://cafe.themarker.com/post/1563623/
דני יקירי,
על-אף שלרוב אני מוצא את דברייך כאבני דרך להבנת המציאות, אני מוצא שהפעם אתה נופל לדו-קוטביות שמייצר המאבק בין גוש אמונים לבין שלום עכשיו, שהנזק החמור ביותר שלו הוא פירוק היכולת להגיד אמירות מורכבות בשיח הציבורי בישראל.
ואני אפרט:
1. ההפסד הגדול ביותר של הציונות הסוציאליסטית היה כשאימצה לחיקה את הרטוריקה הפוסט ציונית בדבר הברירה שבין התיישבות לבין שלום. זהו אבל נוראי שנזקו החמור ביותר הוא הנסיגה מהמפעל שביטא יותר מכל את היצירה הציונית, וגם אם כבר בשנות השבעים הוא היה כעץ שהפך לחלול יותר ויותר בו היה טמון הסיכוי הגדול ביותר לציונות לחזור ולהיאבק על היותה אידיאל שאין בו סוף.
2. יגאל אלון שהיה לדעתי הראשון אחריי מלחמת ששת הימים שדיבר על הפשרה הטרטוריאלית (ונראה לי שלא נערער על היותו סוציאלדמוקרט) גם היה אדריכל ההתיישבות בבקעת הירדן ועוד חבלים אחרים שנכבשו ביוני 1967 והוא תבע את האמירה שראוי לדעתי גם לנו (שמזהים עצמם כציונים וסוציאל דמוקרטים) לאמץ אותה. "אם אני מדבר על החזרת השטחים אין זאת מפני שאין לנו זכות עליהם אלא משום שיקול גדול וחשוב יותר והוא השלום"
3. אין להבין את הציונות ללא האמונה הפשוטה בדבר הזכות והצורך שלנו להתיישב בארץ הזו למען קיומו ועתידו של העם היהודי. ועם זאת ההתיישבות נפגשת עם צרכים נוספים של העם היהודי ועתידו בארצו, וכיום השלום חשוב יותר, ומצדיק ויתור על חלקים ממנה.
4. אני מבין את האמירות של שלי יחימוביץ' בצורה הזו ואני חושב שזה מעיד רבות וטובות על עומק מחשבתה.
נו באמת… ואם לא היינו בשטחים אז נתניהו היה סוציאליסט? לא היה ניאו-ליברל? לא נגד מדינת הרווחה ובעד הפרטה? שטויות, השינוי לכיוון הכלכלי הנוכחי התחיל באמצע שנות השמונים הרבה לאחר מלחמת ששת הימים.
וחוץ מזה מסכים עם כל מלה של מורן.
מפלגת העבודה היא קונגלומרט : גלילי – היה הימני שהקים את ההתנחלות הראשונה באלקנה. ושם, עד היום, הוא גיבור. בן אהרון+לובה אליאב היה שמאל ואליאב אף פרש או הופרש. לכן, מפלגת העבודה במערבולת והיא לא פועלי ציון שמאל אלא ציונים כללים (נכון להיום). בוז'י הרצוג הוא סוציאליסט, סוציאל דמוקרט, דמוקרט סוציאלי ? למפלגת העבודה ולמר"צ אין אג'נדה (בניגוד למצע שהוא בלוף ליום הבחירות שאף אחד לא מבצע אף פעם ותשאלו את ברק הכלנתריסט, אהוד הברחן הרצדיביסטי) שבה : הכלכלה משרתת את החברה בראש ולא החברה משרתת את הכלכלה. זה היפוך של כל סדרי העדיפויות. למשל, לא יכול להיות שדרום העיר תל אביב שהוא שטח זול ומת לגמרי כי הוא עמודי חשמל לא הופך לעיר בין חולון לתל אביב שאדמותיה ישווקו ללא תשלום כמו ששיווקו ללאל תשלום את אדמות…. יער ביריה שבה יש עיירת מקורבי שלטון "עמוקה". האדמה עלתה להם אפס ש"ח והיום החווילות עולות מליוני ש"ח לווילה. נסו לרכוש את הווילה של אחד מהם (בלי לומר שמות כי אני מכיר את כולם) ותגלו שאין לה מחיר. הבנתם שלא הבנתם ? הבנתם ששלי יחימוביץ היא לא שמאל ? הבנתם שמר"צ היא לא שמאל אלא בורגנות שמאלית? זהו.
שלום דני,
אשתדל לקצר.
אף אני הקשבתי להרצאה שלך בטכניון והיות ואני בפירוש סוציאליסט, ללא כחל וסרק, מותר לי לבקר אותך:
א. התנועה שלך מצד שמאל של הבמה לימינו מעייפת את הצופה. אני לא מקנא בתלמידיך (למרות שתמיד רציתי להמנות עמהם) ואפילו מול הצג זה מפריע.
ב. חלק ניכר מהרהיטות והחדשנות המאפיינים את כתיבתך בעיתונות היומית ובהופעות בטלויזיה אבד בהרצאה, כי היה מורגש רצון עז לשכנע. דני, אני לא כותב זאת מרוע אלא ממש להפך, כי הרי אתה אחד מחשובי הנכסים של השמאל בארץ.
ג. וזו הערה של מהות. ההרצאה העמידה את לידת הסוציאליזם על הסתירה שבין הקפיטליזם הטבעי מהסוג של "הב" והקשיים שיישומו הפרוע גורם לנושאיו הוא, עד כדי התאבדות. כלומר העמדת את הסוצ' על בסיס של משהו שאולי אוכל לכנות "מכניזם". בכך אולי חפצת לקלוע לליבו של הישראלי המודרני שחושב כסף. אבל, אולי, – מי אני שאתוכח עם גוטווין, ובכל זאת – אולי החמצת את הצד המ-ו-ס-ר-י של ההגות הסוציאליסטית. הוגים שלא יכלו לראות את משכנות הפועלים בכרכי התעשיה ואת העוול הנורא הנגרם לאחיהם למין. כלומר, אני לא חושד בך שאתה "מכניסט" ונעדר מנוע בעירה פנימית של מוסר וכבוד לזכויות הזולת אבל אולי הבט זה לא קיבל מקום ראוי בהרצאה.
ובאשר ליוחימוביץ', ברור שיש להעדיף עליה את פרץ גם בגלל יכולתו לחדור אל שורות הימין בשכונות המוחלשות (כתושב התקוה אני יכול לאשר זאת אישית) וגם בגלל שהוא בכל זאת אדם עם אינטגריטי, תכונה שגב' יוחימוביץ' למרבה הצער אינה מכירה כלל כפי שניתן להיווכח מהראיון בהארץ וגם מבגידתה בעו"סיות/ים. אני בכל אופן דבק במפלגה היחידה בארץ שבנויה על יסודות של שותפות בין יהודים וערבים.
אתה מוזמן להיכנס לאתר של יוסף אלגזי (לא מישהו שאפשר לחשוד בו בציונות) ולקרוא את ציטוטי המנהיגים הנהדרים של "המפלגה היחידה בארץ שבנויה על יסודות של שותפות בין יהודים וערבים".
כתבתי את דברי בנושא ברשימה שקשורה למעלה בטרקבק. http://aeyalgross.com/blog/?p=66156
והפנתי לרשימה משובחת זו. אני רוצה לרק להעיר לגבי השורה התחתונה – שעמיר פרץ איבד כל אמינות בעיני אחרי שהלך להיות שר בטחון ובפרט עם מה שעשה בתפקיד הזה. להיות אחראי למלחמת לבנון השנייה זה גם ימין סוציאלי נגד סוציאל דמוקרטיה בעיני.