מבחן הרכבת: בין רוטשילד לרוטשילד

 מאבקם של עובדי הרכבת כנגד הפרטת המערך התחזוקה ברכבת מעמיד את הצופה מן הצד בפני "דילמת רוטשילד" – בגישתו של איזה רוטשילד יבחר – האם בגישתו של הברון רוטשילד או שמא בגישתו של מאהל רוטשילד.

הדרך הראשונה מוכרת לעייפה, והשתרשה בחלקים נרחבים מאמצעי התקשורת – גישת הברון רוטשילד רואה במאבק של עובדים למען שמירה על עבודה מאורגנת, העסקה הוגנת ברכבת ושמירתה כשירות ציבורי כמאבק "אינטרסנטי" וצר, רואה בוועד כגוף מיותר במקרה הטוב ומזיק במקרה הרע, הפוגם באופן מבני בעקרון היעילות.

הפגנה נגד הפרטת הרכבת. (צילום: מטה המאבק בהפרטת הרכבת)
הפגנה נגד הפרטת הרכבת. (צילום: מטה המאבק בהפרטת הרכבת)

מעבר לפגמים המוסריים שניתן למצוא בגישה זו, טמונה בה בעיה יסודית: היא אינה עומדת במבחן המציאות. האמת הפשוטה היא שהממשלה סימנה מראש את יעד הפרטת הרכבת, והתחילה לקדם לכך תשתית חקיקתית כבר לפני למעלה משנה וחצי – באמצעות יוזמות לפירוק ופיצול רכבת ישראל למספר חברות שונות, ובאמצעות השיטה הישנה ביותר בספר התקציב – ייבוש תקציבי איטי: כך, על אף שמספר הקווים שמפעילה הרכבת גדל, מספר הקרונות לא גדל בהתאם, ומוסכי התחזוקה של הרכבת מיושנים ובלויים. הייבוש-התקציבי, לאחר שנתן את אותותיו, הופך שירות-ציבורי איכותי לגוף מנוון ומצומק, קמל, מדולל ומדולדל – כך נוח להפריט אותו, כך נוח להמיר בו עובדים-מאוגדים לעובדי קבלן. זהו לא רק הסיפור של הרכבת, כך קרה גם עם אחיות בתי-הספר ובמידה רבה עם מערך הכבאות, שמחיר ייבושו נחשף במלוא חומרתו בשריפה בכרמל.

גם טענות הבטיחות שחוזרת ומועלית אינה טענה רצינית – המענה לבעיית הבטיחות ברכבת אינו קשור לאופן ההעסקה של עובדי הרכבת, ולראיה עובדי-הרכבת הודיעו שהם מוכנים להיענות לכל שינוי שידרשו משרד התחבורה והנהלת הרכבת הנוגע לבטיחות ולגיהות, אולם משרד התחבורה לא נתן לעובדות לבלבל אותו והמשיך להתלות בתואנת-השווא של הגברת הבטיחות. מעניין לציין, אגב, שאותה דאגה לבטיחות לא מנעה ממשרד התחבורה והנהלת הרכבת להקל בתנאי המרכז על חברת בומברדייה ולרכוש מהחברה עוד מאותם קרונות ישנים ובעייתים שהובילו לתאונות מצערות כפי שחזינו באפריל השנה. אל אותה בומברדייה, אגב, רוצה משרד התחבורה להפריט את תחזוקת הרכבות.

אל מול הדרך הזו קיימת דרך השנייה –  היא הדרך של מאהל רוטשילד, דרך של ישראלים, חדשים וישנים, שהבינו ששיטת השיסוי והפיצול פשטה את הרגל – ואל מולה יש להציב תפיסה של שותפות-גורל וערבות-הדדית בין כל מי שנפגע מהמציאות החדשה של מדינה מופרטת. מחאת האהלים היא אולי תגובת הנגד הברורה והבוטה ביותר לאותה מדיניות הפרטה שכעת דורשים ליישם ברכבת, הציבור מאס בגישה לפיה השוק הוא תרופת-פלא ובמקומה צעק בקול ברור כי דרושה יותר מעורבות ציבורית, יותר יוזמה ציבורית ויותר השקעה ממשלתית.

(פורסם במקור בThe Marker)

רוצים לקבל הודעה בדוא”ל בכל פעם שהבלוג מתעדכן? לחצו כאן
מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s