בשלישי האחרון פורסם דו"ח מרכז טאוב החושף את כי הצעירים בישראל נפגעים במיוחד מהמדיניות הכלכלית של הממשלה. לצעירות וצעירים בישראל הדו"ח איננו מהווה חידוש – הוא מציאות חיים עגומה של עבודות זמניות, שכר נמוך עם זכויות סוציאליות שלא נאכפות ומחירים עולים.
עבור צעירות וצעירים ישראלים, גם המושג של קביעות במקום העבודה נראה כשריד היסטורי – שהנהנים ממנו עולים ברובם על גיל ארבעים. בעוד שהדור של ההורים והסבים שלנו הכיר עולם עבודה של הסכמים קיבוציים המגינים על העובד, יותר ויותר צעירים יודעים שפעמים רבות גם שכר המינימום הוא בגדר המלצה. פנסיה, דמי הבראה ופיצויי פיטורין הם בכלל חלום רחוק.
ולמרות שרוב הצעירים הם שכירים לכל דבר – רבים מוגדרים כ"פרילנסים" או כעובדי קבלן. לכמה יש העונג המפוקפק להחשב לעובדי "דור ב' ".
המחקרים מראים שבממוצע צעיר ישראלי צריך לעבוד פי 1.5 כדי להגיע לאותה רמת חיים אליה הגיעו הוריו. זוגות צעירים רבים מבינים שברמת השכר הנוכחית שלהם הם פשוט לא יוכלו להרשות לעצמם לגדל ילדים בישראל – וכשזוגות עומדים בפני הברירה של גידול משפחה או הגירה – אז מה הפלא שיותר ויותר צעירות וצעירים החליטו לרדת מהארץ?
המדיניות הכלכלית של הממשלה קוברת את הצעירים ודנה אותם לחיים של עוני ודוחק, אל עתיד של יאוש. דו"ח מרכז טאוב הוכיח שההשכלה שרכשת לא משנה, גם לא המאמץ, ההשקעה או שעות העבודה – הצעירים בישראל נידונו למחנק כלכלי תמידי.
למרות האייפון והפייסבוק, בכל הנוגע למצבנו כעובדים לא רק שלא התקדמנו, אלא שהממשלה מסיגה אותנו אחורה – יספר זאת כמעט כל מורה חדש שנכנס למערכת החינוך, שכבר איננו עובד משרד החינוך אלא "מורה קבלן" המועסק בחברה קבלנית ומפוטר מדי קיץ בתחילת החופש הגדול.
הטריק מוכר: מדברים על קדמה, על "גמישות" ועל "ניידות" משתמשים בכמה מינוחים באנגלית – וכל עולל מרגיש מנכ"ל. לפחות עד הרגע שתלוש המשכורת מציג את השכר המעליב: 22.04 שקל לשעה, או שמכתב הפיטורין מגיע – והמנכ"ל הופך מובטל.
עבור החברה הישראלית כולה דו"ח טאוב צריך להוות קריאת השכמה – אל חברה שמייצרת לבניה עתיד ללא אופק. עבור צעירים הדו"ח צריך להוות תזכורת, לפני הכניסה לקלפי – האם הם רוצים בארבע השנים הבאות את אותה מדיניות כלכלית של ארבע השנים שעברו?
כמאל 