במאמרו "התקפה מרושעת על מרצ" ("הארץ" 4.8) העלה צלי רשף שני טיעונים מרכזיים לחולשתה של מרצ: האחד, המפלגה אינה "מצליחה להמריא" למרות ניסיונות עיקשים וקמפיינים שונים, ואף כי היא מסתייעת ב"טובי המוחות של השמאל"; והשני, שמצביעי מרצ הם "משענת קנה רצוץ". מתוך אחריות לגורל המחנה והאתגר שמציבה העלאת אחוז החסימה, מעלה רשף את האפשרות שמרצ תיבלע במפלגת המחנה הציוני.
רשף ממשיך במסורת שלפיה כולם אחראים למצבה של מרצ, פרט למפלגה עצמה. הבוחרים? בוגדנים. הימין? מסית. מפלגת העבודה? גונבת לנו בוחרים. ואכן, המציאות הפוליטית והחברתית שבה פועלת מרצ קשה ומורכבת מאין כמותה, וקשה בהרבה מזו שעמה התמודדה בשנות ה–90, אך היא איננה מתבוננת מהצד על גורלה. היא אחראית לו, והטיעון "ניסינו ולא הצלחנו" אינו מספיק. מכישלונות יש ללמוד. יש להסיק מסקנות ולהשתפר לקראת הניסיון הבא.
מרצ אמנם נאבקת על מקומה, אולם היא עושה זאת עם אותם אנשים ובאותן דרכים בכל מערכת בחירות, מבלי לערוך שינויים משמעותיים. מה הפלא שהתוצאה היא אותה תוצאה? הפנייה המצומצמת לקהל מבוגר ומשכיל מהמעמד הבינוני־גבוה, המתגורר בין תל אביב לרעננה — נכשלה. כך נוכל למצער לשמר את מוקדי הכוח הקודמים.
במערכת הבחירות האחרונה אימצנו אסטרטגיה, שריכזה את פעילות הקמפיין ב–30 היישובים שבהם מרצ הכי חזקה אלקטורלית, וגם בהם פעלנו רק בריכוזי קלפיות שבהן מרצ חזקה. בחירה זו מבטאת היגיון של שימור, בניגוד להיגיון הדרוש של צמיחה, המחייב לבדוק איפה אפשר להתחזק עוד, ולא רק איפה מרצ חזקה.
לא מדובר בכשל אלקטורלי בלבד. שכבות ההנהגה והפעילים במרצ, מהנציגים הבכירים ועד לדרגי הביניים, עובדות על אדי הדלק האחרונים של רצ ומפ"ם. 23 שנים לאחר האיחוד ותחילת הפעילות העצמאית, לא הצלחנו להיפתח לדורות שלמים של פעילים, ונציגים טובים ורצויים לא הצליחו להיטמע במפלגה. חלקם נפלטו, אחרים אפילו לא ניסו לחדור את מחסום הכניסה.
האם ניסתה מרצ להשתנות? האם היא ניסתה לפנות לקהלי יעד חדשים וליצור בריתות עם ציבורים השונים מקהל הבוחרים המסורתי שלה? במערכות הבחירות טוענים במפלגה תמיד שאין זמן לתהליכים ארוכי טווח. כשמסתיימות הבחירות יש זמן, אבל אין כסף. כולו הושקע בקמפיין.
משהו חייב להשתנות. אם מרצ חפצת חיים, היא חייבת לעבור תהליך עומק של התחדשות. התחדשות כזאת תצריך שינוי תפישתי, לרבות מעבר מסיעה לתנועה. פירושו של צעד כזה הוא הסטת מרכז הכובד לפעילות מתמדת, עקשנית, גם מחוץ למסדרונות הכנסת: ברחוב, בשכונה, במקום העבודה, במרכזים הקהילתיים, בקמפוס וכן, גם בבתי הכנסת.
רק תהליך של בנייה מלמטה, על ידי גיוס של יחידים וקהילות, יוכל להזרים דם חדש ולהפיח במרצ חיים חדשים. התהליך יחבר את מרצ לציבור ולעצמה, ויעניק לה כוח. אם מרצ עדיין רוצה להיות חלק מהמשחק הפוליטי, ולהתמודד עם האתגרים שמציבה לכולנו ממשלת הימין הקיצוני, עליה להצטייד בכלים חדשים ובאומץ להשתנות.
את הבחירות לכנסת ניהלה מפלגת "התנועה" בראשות ציפי לבני כמי שמציגה אלטרנטיבה מדינית ל"ליכוד ביתנו". "היחידה שתילחם על הסדר מדיני", "ביבי וליברמן סכנה – ציפי לבני תקווה", "ביבי וליברמן = חרם בינלאומי – ציפי לבני = הסדר מדיני" אמרו שלטי החוצות של הקמפיין. את כהונתה כיושבת ראש האופוזיציה מיקדה לבני בנאומים חריפים נגד מדיניות החוץ והביטחון של ממשלת נתניהו, והזהירה שהיא מובילה אותנו להרס המפעל הציוני התנחלות מבודדת אחת אחרי השנייה, פגיעה ביחסינו עם בעלות בריתנו האסטרטגיות ולמדינה דו-לאומית.
לבני עברה דרך פוליטית ארוכה. מי שהתחילה באגף הימני בליכוד כיום מבינה שהדרך היחידה להבטחת ביטחונה ושלומה של ישראל היא באמצעות סיום הסכסוך בהסדר קבע, פינוי מתנחלים והקמת שתי מדינות לשני עמים. הכיבוש הוא לא רק סוגיית זכויות אדם או זכות ההגדרה העצמית לפלסטינים – הוא מאיים על האינטרסים החיוניים של ישראל ועל מעמדה הבינלאומי. לא צריך להיות חבר ב"שלום עכשיו" בשביל להבין את מה ששרי הליכוד, נציגי שושלת האצ"ל, ציפי לבני ודן מרידור הבינו – הכיבוש מאיים על הציונות.
עזיבת הליכוד ל"קדימה", עזיבת "קדימה" והקמת "התנועה" וחבירה ליונים צחורות ממפלגת "העבודה" כעמיר פרץ ועמרם מצנע – כל המהלכים האלה הוצגו על ידי לבני כמאמץ עקבי ושיטתי להילחם למען הסדר מדיני עם הפלסטינים כדי להבטיח את עתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. לאורך השנים הופנתה ביקורת כלפי לבני שהיא לא יותר מאופורטוניסטית שבשם דיבורי סרק על השלום סוללת את דרכה הפוליטית – והרי לבני הבינה מראשית הדרך כי סיכויי המו"מ בממשלה שבה יושבים בנט, אורית סטרוק, אורי אריאל ואלי בן דהן קלושים בהחלט. נתניהו, כפי שהתברר בסוף השבוע, כמעט שפיטר אותה משום שהמשיכה במו"מ בניגוד לדעתו.
אך אל לנו להתבלבל – מה שעדיין משאיר אותה שם הוא חלילה לא הכמיהה הבלתי פוסקת להשכנת השלום, אלא בדיוק מה שהנחה אותה כשעזבה את הליכוד לקדימה, וכשעזבה את קדימה לתנועה – הישרדות פוליטית. עכשיו, לאחר ה"פוף" המדיני, ניווכח לדעת האם לבני תוותר על היושרה הציבורית שנותרה לה ותפרוש ממשלת נתניהו או שהיא תתגלה ככיסאולוגית מדופלמת.
לאחר קריסת המו"מ נחשפו פניו האמיתיים של נתניהו. יצירת כסות של תהליך מדיני ומו"מ היא תכליתה של מדיניותו. למשוך עוד קצת זמן מול המבול שיגיע כשיתברר לפלסטינים ולעולם שלישראל אין אפילו כוונה לשינוי המצב. מטריית ההגנה הדיפלומטית של ג'ון קרי עומדת להיסגר – ואזרחי ישראל יישארו להירטב מהגשם, הבוץ והדם של 47 שנות כיבוש ישראלי על הפלסטינים.
אינתיפאדה שלישית, חרם בינלאומי, סנקציות דיפלומטיות, פירוק הרשות הפלסטינית, הגשת תביעה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג – כל אלו מחכים לנו מעבר לפינה. לבני יודעת את זה טוב מאוד, היא מבינה את עוצמת והיקף ההשלכות הבינלאומיות של המשך המצב הקיים.
כשנתניהו ובנט עסוקים בתחרות למי יש יותר נקודות בכישלון המו"מ, נותר לכל מי שמאמין בשתי מדינות לשני עמים – לא רק כסיסמה, אלא כצורך דחוף וקיומי – למקד את מאמציו רק בכיוון אחד: החלפת ממשלת נתניהו בממשלה שתגיע להסדר קבע בגבולות 67' עם חילופי שטחים, מה שיציל את ישראל מיצהר, נוער הגבעות והדני-דנונים.
הישארות של חברי "התנועה" בראשות לבני בממשלת נתניהו כמוה כהסכמה ותמיכה במדיניותה. האבן הראשונה במלאכת פירוק הקואליציה היא סיעת לבני. לכן יש להפעיל לחץ ציבורי עליה, עד שתתעשת ותעשה את המעשה ההגון היחידי שהיא יכולה לעשות – להתפטר מהממשלה ולהצטרף למהלך להחלפת נתניהו.
זו העת שבה לבני תחשוף את פרצופה האמיתי – האם היא אכן נאמנה לחזון שתי המדינות וסיום הסכסוך או שהיא עסוקה בגניבת קולות סדרתית וטיהור שרצים. לבני, זהו רגע האמת שלך
"משהו חדש מתחיל" – זו הייתה סיסמאת הבחירות של "הבית היהודי" בראשות שר הכלכלה והמסחר נפתלי בנט. החידוש הראשון אליו נתכוונה הסיסמא מובן מאליו – חילופי דורות פוליטיים במפלגת הציונות הדתית. אולם מעבר לחילופי הגברי, נדמה ש"משהו" נוסף מתחיל. משהו חדש-ישן.
אמש נתבשרנו כי משרד הכלכלה והמסחר, בהובלת השר בנט, שוקד על "תוכנית 1981", המזכירה במידה רבה יותר הספר 1984 – על פי התוכנית, יחידות צה"ליות יאיישו את הנמלים ויפעילו אותן, במקרה של שביתת עובדי הנמלים. זאת במטרה לשבור את כוחה של העבודה המאורגנת בנמלים, בהשראת מהלך דומה שנקט רונלד רייגן.
בנט. (צילום: The Israel Project)
ראשית, ההצעה של בנט מטרידה ביותר בשל הפגיעה החריפה במימוש זכות העובדים להתארגן בכלל ולשבות בפרט – זכויות אדם יסודיות ביותר אשר הוכרו כבר במאה ה-19 ומאז אושררו באינספור אמנות בינלאומיות.
שנית, נוכח היותו של צה"ל צבא-הגנה המבוסס על גיוס חובה, הרי שהמחשבה על שימוש בחיילים, שגוייסו מכח חוק, לצורך שבירת שביתה של עובדים קשה שבעתיים, לא כל שכן כשהחיילים הללו עשויים להיות בניהם או קרוביהם של העובדות והעובדים השובתים. בעלי תודעה היסטורית יתקשו שלא להיזכר באופן בו תעשיינים בארה"ב של תחילת המאה ה-20 שכרו כנופיות פשע כדי לשבור שביתות של פועלים.
היות והדברים הללו ודאי לא נעלמו מעיניו של בנט, נשאלת השאלה, מהו היגיון-הפעולה אשר הנחה את בנט, אשר כפי שהוכח במערכת הבחירות מבין דבר-או-שניים ביחסי ציבור, להציע הצעה כה פרובוקטיבית?
התשובה לכך טמונה באותו דבר חדש אשר בנט מעוניין להתחיל – בהציעו להשתמש בצבא ככלי לפתרון בעיה אזרחית-פנימית בנט מחיל את ההיגיון של השטחים הכבושים אל תוככי מדינת ישראל. בשטחים הכבושים, הרי, הצבא הוא הריבון, והוא המנהל את חיי היום-יום לשבט (הפלסטינים) או לחסד (המתנחלים). את אותו הסדר מעוניין להחיל בנט, עקב בצד אגודל, בישראל. בכך מסמנת בחירתו של המגמה של חדירת ההגיון המתנחלי אל תוך הפוליטקה הישראלית. ומה שבעיני ישראלים רבים נחשב לחצר האחורית של מדינת ישראל הופך אט-אט אל השער הקדמי.
רוצים לקבל הודעה בדוא”ל בכל פעם שהבלוג מתעדכן? לחצו כאן
ד"ר רם פרומן, במאמרו "מרצ מתנכרת למצביעיה" (08.4.13) מבכה על התנהלותה של מרצ בכלל ועל התבטאויותיהם של יו"ר מרצ ח"כ זהבה גלאון וח"כ עיסאווי פריג' בפרט, אשר תקפו בחריפות את לפיד בעניין ריקי כהן.
פרומן מתפלא על דבריהם של פריג' וגלאון, שכן, הוא גורס, יתכן בסבירות גבוהה שהגב' כהן מחדרה, המשתייכת למעמד הבינוני-גבוה, נמנית על מצביעיה של מרצ או עשויה להימנות על מצביעה. עוד הוא טוען כי בעוד שלפיד פונה לתומכי המרכז והימין בקרב חלק זה של האוכלוסייה, הרי שמרצ צריכה ויכולה לפנות לאותם חלקים יוניים וליברלים במעמד הביניים, שכבר כעת תומכים בה בשיעור ניכר יותר מבכלל האוכלוסיה.
וכך – כפי שלפיד מכוון להיות 'ש"ס של מעמד הביניים', הרי שמרצ, לפי פרומן, יכולה להיות 'יהדות התורה של מעמד הביניים' – מפלגה סקטוריאלית של מעמד הביניים הגבוה (והס מלומר: האשכנזי ברובו).
אלא שהעצה של פרומן, אף אם כוונותיה טובות, עומדת בניגוד גמור לתהליך ההשתקמות של מרצ, שעודנה בעיצומו של תהלייך ההשתחררות מהדימויים הסקטוריאליים שדבקו בה בשנות ה-90, ושהביאו למפלתה בתחילת שנות האלפיים.
מרצ גדלה בבחירות האחרונות משום שהייתה המפלגה היחידה שהגדירה את עצמה כמפלגת שמאל. שמאל לא יכול להיות סקטוריאלי שכן הוא אוניברסאלי מטבעו. שמאל לא יכול להתנכר למעמדות המוחלשים שכן הוא יונק את רעיונותיו מהמורשת המפוארת של החשיבה הציונית, הסוציאליסטית וההומניסטית.
אכן, אי-אפשר ולא צריך להתעלם מן העובדה שמרצ זוכה לתמיכה ניכרת יותר בריכוזים של מעמד הביניים. ואין בכך כל פסול – רבים רבים הם מקרב מעמד הביניים שמעוניינים במדינת רווחה אוניברסלית שכן הם מבינים שרק כך מצבם משתפר. הגב' כהן, אם כן, וכך גם הד"ר פרומן, יכולים בהחלט למצוא במרצ את ביתם הפוליטי, ואכן – הכלכלה הישראלית מקוטבת כל כך מן הבחינה המעמדית שגם אלה המשתייכים לעשירון ה-9 מצליחים אך בקושי לקיים את עצמם ואת משפחתם בכבוד מבלי לשקוע בחובות.
הגב' כהן, כמורה בת 37, נהנית ככל הנראה מקביעות במקום עבודתה, ויתכן שהיא אף מקבלת מעט עזרה כלכלית מהוריה אשר מקבלים עדיין פנסיה תקציבית. הבן או הבת של הגב' כהן, לכשיגדלו, יגלו שמבחינה כלכלית ותעסוקתית הם עומדים בפני שוקת שבורה – גם אם גדלו בשכונה עמידה ורכשו השכלה גבוהה. ההון הסימבולי שבני מעמד הביניים מעבירים לילדיהם איננו מספיק לבדו. ואילו הם והוריהם פועלים בשוק עבודה שונה ואכזרי בהרבה מזה שבו פעלו הוריה של הגב' כהן.
ומכאן, אך טבעי שהגב' כהן ובניה, כמו גם הד"ר פרומן ושכניו, יבחרו להצביע למרצ, לא משום שזו מייצגת אותם במובן הצר, אלא דווקא משום שחתירתה של מרצ למדינת רווחה אוניברסלית תבטיח את עתידם ואת עתיד ילדיהם.
בשלישי האחרון פורסם דו"ח מרכז טאוב החושף את כי הצעירים בישראל נפגעים במיוחד מהמדיניות הכלכלית של הממשלה. לצעירות וצעירים בישראל הדו"ח איננו מהווה חידוש – הוא מציאות חיים עגומה של עבודות זמניות, שכר נמוך עם זכויות סוציאליות שלא נאכפות ומחירים עולים.
עבור צעירות וצעירים ישראלים, גם המושג של קביעות במקום העבודה נראה כשריד היסטורי – שהנהנים ממנו עולים ברובם על גיל ארבעים. בעוד שהדור של ההורים והסבים שלנו הכיר עולם עבודה של הסכמים קיבוציים המגינים על העובד, יותר ויותר צעירים יודעים שפעמים רבות גם שכר המינימום הוא בגדר המלצה. פנסיה, דמי הבראה ופיצויי פיטורין הם בכלל חלום רחוק.
ולמרות שרוב הצעירים הם שכירים לכל דבר – רבים מוגדרים כ"פרילנסים" או כעובדי קבלן. לכמה יש העונג המפוקפק להחשב לעובדי "דור ב' ".
המחקרים מראים שבממוצע צעיר ישראלי צריך לעבוד פי 1.5 כדי להגיע לאותה רמת חיים אליה הגיעו הוריו. זוגות צעירים רבים מבינים שברמת השכר הנוכחית שלהם הם פשוט לא יוכלו להרשות לעצמם לגדל ילדים בישראל – וכשזוגות עומדים בפני הברירה של גידול משפחה או הגירה – אז מה הפלא שיותר ויותר צעירות וצעירים החליטו לרדת מהארץ?
המדיניות הכלכלית של הממשלה קוברת את הצעירים ודנה אותם לחיים של עוני ודוחק, אל עתיד של יאוש. דו"ח מרכז טאוב הוכיח שההשכלה שרכשת לא משנה, גם לא המאמץ, ההשקעה או שעות העבודה – הצעירים בישראל נידונו למחנק כלכלי תמידי.
למרות האייפון והפייסבוק, בכל הנוגע למצבנו כעובדים לא רק שלא התקדמנו, אלא שהממשלה מסיגה אותנו אחורה – יספר זאת כמעט כל מורה חדש שנכנס למערכת החינוך, שכבר איננו עובד משרד החינוך אלא "מורה קבלן" המועסק בחברה קבלנית ומפוטר מדי קיץ בתחילת החופש הגדול.
הטריק מוכר: מדברים על קדמה, על "גמישות" ועל "ניידות" משתמשים בכמה מינוחים באנגלית – וכל עולל מרגיש מנכ"ל. לפחות עד הרגע שתלוש המשכורת מציג את השכר המעליב: 22.04 שקל לשעה, או שמכתב הפיטורין מגיע – והמנכ"ל הופך מובטל.
עבור החברה הישראלית כולה דו"ח טאוב צריך להוות קריאת השכמה – אל חברה שמייצרת לבניה עתיד ללא אופק. עבור צעירים הדו"ח צריך להוות תזכורת, לפני הכניסה לקלפי – האם הם רוצים בארבע השנים הבאות את אותה מדיניות כלכלית של ארבע השנים שעברו?
מאבקם של עובדי הרכבת כנגד הפרטת המערך התחזוקה ברכבת מעמיד את הצופה מן הצד בפני "דילמת רוטשילד" – בגישתו של איזה רוטשילד יבחר – האם בגישתו של הברון רוטשילד או שמא בגישתו של מאהל רוטשילד.
הדרך הראשונה מוכרת לעייפה, והשתרשה בחלקים נרחבים מאמצעי התקשורת – גישת הברון רוטשילד רואה במאבק של עובדים למען שמירה על עבודה מאורגנת, העסקה הוגנת ברכבת ושמירתה כשירות ציבורי כמאבק "אינטרסנטי" וצר, רואה בוועד כגוף מיותר במקרה הטוב ומזיק במקרה הרע, הפוגם באופן מבני בעקרון היעילות.
הפגנה נגד הפרטת הרכבת. (צילום: מטה המאבק בהפרטת הרכבת)
מעבר לפגמים המוסריים שניתן למצוא בגישה זו, טמונה בה בעיה יסודית: היא אינה עומדת במבחן המציאות. האמת הפשוטה היא שהממשלה סימנה מראש את יעד הפרטת הרכבת, והתחילה לקדם לכך תשתית חקיקתית כבר לפני למעלה משנה וחצי – באמצעות יוזמות לפירוק ופיצול רכבת ישראל למספר חברות שונות, ובאמצעות השיטה הישנה ביותר בספר התקציב – ייבוש תקציבי איטי: כך, על אף שמספר הקווים שמפעילה הרכבת גדל, מספר הקרונות לא גדל בהתאם, ומוסכי התחזוקה של הרכבת מיושנים ובלויים. הייבוש-התקציבי, לאחר שנתן את אותותיו, הופך שירות-ציבורי איכותי לגוף מנוון ומצומק, קמל, מדולל ומדולדל – כך נוח להפריט אותו, כך נוח להמיר בו עובדים-מאוגדים לעובדי קבלן. זהו לא רק הסיפור של הרכבת, כך קרה גם עם אחיות בתי-הספר ובמידה רבה עם מערך הכבאות, שמחיר ייבושו נחשף במלוא חומרתו בשריפה בכרמל.
גם טענות הבטיחות שחוזרת ומועלית אינה טענה רצינית – המענה לבעיית הבטיחות ברכבת אינו קשור לאופן ההעסקה של עובדי הרכבת, ולראיה עובדי-הרכבת הודיעו שהם מוכנים להיענות לכל שינוי שידרשו משרד התחבורה והנהלת הרכבת הנוגע לבטיחות ולגיהות, אולם משרד התחבורה לא נתן לעובדות לבלבל אותו והמשיך להתלות בתואנת-השווא של הגברת הבטיחות. מעניין לציין, אגב, שאותה דאגה לבטיחות לא מנעה ממשרד התחבורה והנהלת הרכבת להקל בתנאי המרכז על חברת בומברדייה ולרכוש מהחברה עוד מאותם קרונות ישנים ובעייתים שהובילו לתאונות מצערות כפי שחזינו באפריל השנה. אל אותה בומברדייה, אגב, רוצה משרד התחבורה להפריט את תחזוקת הרכבות.
אל מול הדרך הזו קיימת דרך השנייה – היא הדרך של מאהל רוטשילד, דרך של ישראלים, חדשים וישנים, שהבינו ששיטת השיסוי והפיצול פשטה את הרגל – ואל מולה יש להציב תפיסה של שותפות-גורל וערבות-הדדית בין כל מי שנפגע מהמציאות החדשה של מדינה מופרטת. מחאת האהלים היא אולי תגובת הנגד הברורה והבוטה ביותר לאותה מדיניות הפרטה שכעת דורשים ליישם ברכבת, הציבור מאס בגישה לפיה השוק הוא תרופת-פלא ובמקומה צעק בקול ברור כי דרושה יותר מעורבות ציבורית, יותר יוזמה ציבורית ויותר השקעה ממשלתית.
עם ייצוג פרלמנטרי של 15 מנדטים, ועם תחזית לייצוג נמוך יותר בבחירות הקרובות, השמאל הישראלי מצוי במשבר הקשה ביותר בתולדותיו. המחנה הפוליטי שבראשית ימי המדינה שלט בה ללא עוררין נמצא על סף התהום – וממשיך בדיוק באותה ההתנהלות שהוליכה אותו עד הלום.
מצנע. (צילום: שמואל מאירי)
כך יש לפרש את כוונותיהם של גורמים ממרצ מחד, וממפלגת העבודה מאידך, להמליך על אחת מהמפלגות את עמרם מצנע, וכך גם יש לפרש את התמודדותם של ברוורמן והרצוג בעבודה, שאין בהם או במועמדותם שום חידוש ושום שינוי מהתנהלותו הכושלת של השמאל. כולם "ראויים" ואילו איש מהם אינו יכול לספק את הסחורה, שכן הם ממשיכים לפנות אל הקהלים המסורתיים של השמאל בישראל – שנטשו אותו, במקום אל הקהלים שהשמאל נטש – בני המעמדות הנשחקים והמוחלשים – בין אם כיפה לראשם, בין אם הם גרים בפריפריה ובין אם הם דוברי רוסית, ערבית או אמהרית.
מוקדם להתנבא, אולם כרגע התנהלותן של מפלגות השמאל יוצרת את הרושם שאין בהן לא מהתעוזה ולא מהיושרה הדרושות כדי לחולל את שינויי העומק להם הן זקוקות.
לבני וכבל. מעבר לקדימה - טעות היסטורית (צילום: איציק אדרי)
במקביל לתהליכים אלה, נתבשרנו לאחרונה על מאות מצעירי העבודה שהתפקדו באופן מאורגן לקדימה, וכן שמועות מרמזות על מעבר אפשרי של איתן כבל ועמיר פרץ לקדימה. לאור אחיזת החנק של גורמים כברק, שמחון, עיני ופואד במפלגת העבודה קשה שלא להבין את אלה הרוצים לפרוש ממנה – לא מדובר באופורטוניזם, אלא ביצר הישרדות פוליטי בריא. אלא שהפורשים מהעבודה – הן בפועל והן בכוח – עושים ויעשו טעות היסטורית בהצטרפות לקדימה, שאין בינה לבין שמאל דבר, פרט לעובדה שאלה שבעבר הצביעו באופן שבטי למפלגות השמאל, מעבירים את הצבעתם השבטית לקדימה. מכאן שמעבר של כוחות שמאל אל קדימה יהא משום הנצחת האופי והדפוסים השבטיים של השמאל הישראלי, שהם שמלכתחילה הובילו אותו למצבו הנוכחי. זהו אותו שמאל ישן, עם שם חדש. כך לא בונים שמאל.
תחת זאת יש לדרוש מהשמאל – ממנהיגיו, מהפורשים, מהנשארים, מהמפלגות ומהפעילים – להעז. להעז לשבור את הקווים המגדירים את החלוקה הפוליטית בישראל, להעז לפנות אל אותם קהלים שהשמאל לא פונה אליהם, ולהעז ולעשות את השינויים העצמיים הנדרשים.
לפני כשבוע פרסם ד"ר אודי מנור, היסטוריון ומרצה במכללת אורנים, מאמר, שהופיע בעמוד השער של "מעריב" אשר תמך בקבלת התיקון לחוק האזרחות, תיקון אשר ידוע יותר בשם "חוק הנאמנות". לאחר מספר ימים, ובעקבות פניות רבות שקיבל, פרסם מנור רשומה בבלוג שלו, שבה הוא מבהיר ומחדד את עמדתו. מאחר ומנור הוא אדם שאת דעתו אני מעריך, ומאחר ואני קורא את הבלוג שלו באופן קבוע, ניסחתי תגובה, אשר מביעה את אכזבתי מן העמדה שהביע במקרה זה. אט-אט התגובה תפחה לה לכדי כ-450 מילה, והחלטתי לפרסמה גם כאן, בשינויים קלים בלבד:
אודי,
את הבלוג שלך אני קורא מזה זמן רב, ואני מרשה לעצמי לומר שלמדתי ממנו רבות. עם זאת, אני חושב שהעמדה שהבעת ב"מעריב" בנושא חוק האזרחות, גם לאחר ההבהרות החשובות שעשית ברשומה הזו, היא מאכזבת.
כפי שהיטבת לומר – על כל מהלך פוליטי יש להסתכל הן בהיבט המוסרי המופשט/"זהותיסטי", והן בהיבט הפוליטי קונקרטי – ההקשרים המידיים, המרווחים והמפסידים, וכו' וכו'.
במישור הקונקרטי – מדובר בהצעה שמחד, לא תעורר כל שינוי ממשי ואף לא חלה על אזרחים ישראלים, אלא על מתאזרחים בלבד, שבין כה וכה חלק ניכר מהם מתאזרח מכוח חוק השבות. לכן גם מי שמוטרד מעמדות קיצוניות של חלקים מהציבור הערבי כלפי הציונות ו/או אופיה של המדינה, לא יוכלו להשיג דרך ההצעה את מטרתו (וגם לא דרך כל חקיקה אחרת – חקיקה אינה הפתרון לכל בעיה).
מאידך, ההצעה מגבירה את הקרע בין הממשלה ובין אזרחיה הערבים, שנדרשים שוב ושוב להוכיח את עצמם ואת "נאמנותם", אף על פי שהמדינה מתנכרת אליהם ומשקיעה בהם – מכל בחינה – פחות מבכל קבוצת אוכלוסיה אחרת.
במקביל, ההצעה נותנת רוח גבית למי שכינה יואב קרני "פורמי התפרים" – איווט ליברמן ומיכאל בן-ארי מכאן, וג'מאל זחאלקה וחנין זועבי מכאן – אלה גם אלה מעוניינים לפרום את התפרים העדינים אשר קושרים בין המדינה לבין אזרחיה הערבים. אתה כהיסטוריון היטבת ללמד את החשיבות של ההקשר, אולם דומני שבמקרה זה, לטובת המאבק, המוצדק, במגמות אנטי-ציוניות, לא ייחסת חשיבות מספקת לנזק הממשי שההצעה גורמת – הן אל מול הציבור הערבי בישראל והן למעמדה של ישראל בעולם.
במישור ההצהרתי – ההצעה מנסה לפתור טלאים-טלאים את מה שאין אלא לפתור באופן יסודי, מקיף ומלא – לו הייתה במדינת ישראל חוקה, המגדירה את אופי המדינה כמדינת לאום יהודית ודמוקרטית, את חובות וזכויות האזרחים וכו' – או אז היה מקום לשקול בחיוב לדרוש ממתאזרחים להצהיר על נאמנות ומדינה ולחוקתה, במקביל לדרישות אפשריות נוספות כגון שליטה מסויימת בשפה, היכרות כללית עם ההיסטוריה, התרבות והבנה כזו או אחרת של שיטת הממשל. כל עוד הדברים לא נעשים במסגרת מהלך מקיף מסוג זה – אין שום סיבה שלא לראותו אלא ככלי פוליטי לניכור וניגוח הציבור הערבי בישראל, ולצבירת הון פוליטי.
ולסיום, נדמה לי שהדיון הער על "חוק הנאמנות", מחמיץ נקודה חשובה, והטיבו לעשות הפרופסורים ידידה שטרן ואבי שגיא בכך שהציבו את השאלה – מהי אותה "נאמנות" שדורשת המדינה מאזרחיה (הלא-יהודים)? האם מדובר בדרישה לשמירה על החוק? אם כן, הרי שזוהי דרישה אלמנטרית, שנדרשת מכל אזרחי המדינה. האם מדובר בדרישה לנקיטת עמדה פוליטית מסויימת, או, לחילופין, לרגש של הזדהות ושותפות עם המדינה וסמליה? אם זוהי הדרישה, ונדמה שאכן זוהי הדרישה, הרי שהמדינה לא יכולה ולא צריכה לדרוש מאזרחיה לחשוב כך או אחרת.
רוצים לקבל הודעה בדוא”ל בכל פעם שהבלוג מתעדכן? לחצו כאן
ב-12 לספטמבר 1980, ולאחר תקופה ממושכת של חוסר-יציבות פוליטית, אשר הגיעה פעמים רבות לכדי שפיכות דמים, נטל לידיו הצבא הטורקי את מושכות השלטון ושלח את המנהיגים הפוליטיים העיקריים, כמו גם פעילים פוליטים רבים, אל בתי האסורים. זו כמובן לא הייתה ההתערבות הראשונה של הצבא בענייני המדינה, שכן אחד מתפקידו המוגדרים של הצבא הוא הגנת הדמוקרטיה והחילוניות ברפובליקה. ב-1982 התחיל הצבא בתהליכי החזרת השלטון לידי האזרחים, תוך שהוא מותיר הצעה לחוקה חדשה ונוקשה, שאושרה ברוב סוחף במשאל עם בנובמבר של אותה שנה, והחליפה את החוקה הקודמת, אף היא פרי הפיכה, משנת 1961.
קנן אברן, ממחוללי ההפיכה, ורמטכ"ל צבא טורקיה באותה התקופה, ודאי לא שיער שצעיר איסטנבולי מרובע קאסימפאשה, פעיל במפלגת "ההצלה" האיסלאמית – רג'פ טייפ ארדואן שמו, הוא שיביא – בדיוק 30 שנה מיום ההפיכה, לשינויים מרחיקים בחוקה שהותיר הצבא, ובעיקר בעקרונות ובמוסדות עליהם היא מנסה להגן.
EVET, EVET, EVET
ארדואן. הציבור הטורקי אמר "כן" - "Evet"
"EVET" – "כן" בטורקית. כך אמרו בראשון, ה-12 בספטמבר, 57.88% מהבוחרים להצעת הממשלה לשינויים בחוקה הטורקית. הן מפלגות האופוזיציה והן הממשלה ייחסו למשאל העם חשיבות רבה, והפעילו קמפיינים בעד או נגד הצעת הממשלה. מידי יום הופיעו פוליטיקאים טורקים מעל לכל במה אפשרית, ובמחוזות הנידחים ביותר, ונשאו נאומים בדם ליבם. העיתונות עסקה בנושא ללא הרף. הסקרים – אשר ניבאו שיוויון, רק הוסיפו לאווירת המתח. טורקיה כמרקחה.
האופוזיציה ראתה, ועודנה רואה, בשינויים של ממשלת ארדואן לחוקה כפגיעה בעצמאות מערכת המשפט – אשר בלמה בעבר מהלכים של ארדואן, ואף העמידה אותו לדין באשמת פעילות אנטי-חילונית, אשר נוגדת את החוקה, מספר פעמים. היא ארגנה הפגנות אין-ספור, ומנהיגה החדש והמבטיח, כמאל קיליצ'דרולו, תקף את ארדואן בחריפות וכינה את ההצעה "ניסיון ההפיכה של ארדואן". מפלגת הצדק והפיתוח, מצדה, הציגה את המהלך כשלב בדמוקרטיזציה של טורקיה וכן כהזדמנות "לסגור חשבון" עם מתכנני ההפיכה (אשר נהנו מחסינות מפני העמדה לדין עד לקבלת הצעת הממשלה). את מתנגדי הרפורמה שלו הציג ארדואן כמצדיקי ההפיכה וכתומכי הסדר הישן והמדיר.
כאמור, 57.88% מהבוחרים הצביעו בעד הצעת הממשלה, ו42.12% נגדה. אולם, המביט בפילוח תוצאות ההצבעה לא יכול שלא להבחין- החברה הטורקית מקוטבת ומפולגת, והדבר בא לידי ביטוי פוליטי. פובליציסטים טורקים רבים אומרים שלמעשה, תוצאות ההצבעה המחישו שהמדינה מחולקת לשלושה חלקים: לאורך חופי הים התיכון והאיגאי, בהם שוכנות ערים המהוות מעוזים מובהקים של מפלגת העם הרפובליקנית כאיזמיר ואנטליה – בלטה ההתנגדות להצעת ההמשלה. באיזמיר הצביעו 63.68% מהבוחרים כנגד הצעת הממשלה, באנטליה למעלה מ-56% מהבוחרים התנגדו להצעת הממשלה. באיידין ובמולה, שתיהן לחופי הים האיגאי, 64.16% ו69.02% בהתאמה התנגדו להצעת הממשלה. בתראקיה (החלק האירופי של טורקיה, הגובל בבולגריה), כ-70% מהבוחרים התנגדו להצעת ההמשלה. במרסין שלחופי הים התיכון, הצביעו בהתאמה 62.83% כנגד השינויים בחוקה.
מפה המציגה את תוצאות ואחוזי ההצבעה לפי איזורים. (לחצו על התמונה להגדלה)
בחלקה הדרומי-מזרחי של המדינה – אזור עני וכפרי ברובו, ערש הלאומיות הכורדית, בלטה קריאתה של מפלגת "השלום והדמוקרטיה" (BDP) – המפלגה הבדלנית הכורדית, להחרמת הבחירות. בהקארי, אשר נמצאת בקצה הדרום-מזרחי של טורקיה, עמד אחוז ההצבעה על כתשעה (9) אחוזים. בשירנק הצביעו רק 22.5% מהמצביעים, ובדיארבקיר – אחת מהערים הכורדיות החשובות בדרום-מזרח המדינה, הצביעו רק כ34% מבעלי זכות הבחירה. המצביעים באזורים הכורדים שטרחו להגיע הצביעו בלמעלה מ-90% בעד הצעת הממשלה, מה שממחיש עד כמה פגעה הקריאה לחרם בממשלה, שסמכה על קולותיהם של הבוחרים הכורדים.
ומאידך, מאזור אנטוליה, מרכז המדינה הטורקית, וכן מהערים והכפרים שלאורך חופי הים השחור, יצאה קריאה ברורה: EVET. "אווט" לשינויים בחוקה, ובעיקר – "אווט" לארדואן. פרט לטונג'לי, עיר מולדתו של כמאל קיליצ'דרולו ואזור אלוי, בכל האזורים באנטוליה זכתה הצעת הממשלה לרוב קולות. בשתי הערים הגדולות בטורקיה – איסטנבול ואנקרה – זכתה הממשלה לניצחון; 54.86% מתושבי איסטנבול ו54.07% מתושבי אנקרה, הצביעו בעד הצעת הממשלה. הניצחון בשתי הערים הללו – האחת עתיקה, יפייפיה וצבעונית, הטומנת בחובה אוצרות של קיסרים ביזנטים וסודות של סולטנים עות'מאנים, בירתה לשעבר, והשנייה – עיר חדשה ברובה, מודרנית, תעשייתית, אפורה ורצינית, אשר הפכה לבירת הרפובליקה החדשה, מסמל את השינויים שעברו שתי הערים במהלך גלגוליהן, את ההטרוגניות שלהן, ואת השפעת ההגירה הפנימית הרחבה שהתרחשה במדינה.
באחצ'לי חושש לעתידו הפוליטי
המפסיד הגדול של משאל העם הוא ללא ספק דוולט באחצ'לי, מנהיג מפלגת הימין הקיצונית – "הפעולה הלאומית" (MHP). באחצ'לי עלה לבמה הציבורית הטורקית רק לאחר פטירתו של אלפרסלן טורקש, המנהיג המיתולוגי של הימין הקיצוני בטורקיה, ב-1997. באחצ'לי, מתמטיקאי בהכשרתו, הביא את מפלגת הפעולה הלאומית בבחירות של 99 להישג הגדול ביותר שלה – כ-18% מהקולות בטורקיה, והוא המתנגד הבולט ביותר להצטרפות טורקיה לאיחוד. לאחר שב-2002 זכתה מפלגת הפעולה ב-8.3% מהקולות בלבד, ואי-לכך לא עברה את אחוז החסימה הגבוה במדינה – 10% – נשארה המפלגה מחוץ לפרלמנט. ב-2007 זכתה המפלגה ב-14.2% מהקולות, שתורגמו ל71 מושבים בפרלמנט.
יחסו של באחצ'לי לארדואן ומפלגתו אינו מאופיין בעויינות הבסיסית של מפלגת העם הרפובליקנית כלפי האיסלאם הפוליטי. למעשה, היה זה באחצ'לי שאיפשר את בחירתו של עבדוללה גול לנשיאות. אולם ככל שהרבה ארדואן בדיבור על אודות "היוזמה הכורדית" שלו – תוכנית שפרטיה טרם נחשפו אולם אמורה להגביר את זכויותיהם הקולקטיביות של הכורדים, כך התחזקה התנגדותה של מפלגת הפעולה הלאומית לממשלת ארדואן. בהתאם, החליטה המפלגה להתנגד לתיקונים בחוקה שהציע ארדואן, בטענה שהתיקונים יסייעו לו ביישום ה"יוזמה הכורדית" (אף על פי שאין ברפורמה שהעבירה הממשלה כל סעיף הקשור למתן זכויות קבוצתיות למיעוטים לאומיים כלשהם), ולקרוא לבוחריה להתנגד להצעה במשאל העם. התוצאה הייתה מביכה. באחצ'לי כשל בהבנת רצון בוחריו, אשר על פי כל הסקרים למעלה ממחצית מהם תמכו ברפורמה של ארדואן. ב-5 מתוך 10 המחוזות שבראשות אנשי מפלגת הפעולה הלאומית הצביעו רוב הבוחרים בעד הצעת הממשלה ונגד עמדת מפלגת הפעולה הלאומית. אחד מאותם חמישה מחוזות הינו אוסמנייה, עיר הולדתו של באחצ'לי.כעת, בעקבות התוצאה המביכה, רבים מטילים ספק באפשרות שבבחירות הכלליות שיתקיימו ביולי 2011 תצליח מפלגת הפעולה הלאומית לעבור את רף עשרת האחוזים ולהכנס לפרלמנט.
דמירטש מפתיע את טורקיה, ואת עצמו
ההפתעה הגדולה של משאל העם לא הייתה הצלחתו הפוליטית של ארדואן – שניתן היה לצפות אותה, גם אם בפער קטן בהרבה, אלא דווקא הצלחת החרם על ההצבעה שהטילה מפלגת "השלום והדמוקרטיה" – המייצגת את הבדלנות הכורדית, ואשר הוקמה לאחר שהמפלגה הכורדית הבדלנית הקודמת – מפלגת החברה הדמוקרטית (DTP), נסגרה בדצמבר 2009 על-ידי בית המשפט הטורקי, בגין קשרים שלכאורה קיימה עם המחתרת הכורדית – ה-PKK. במחוזות בדרום מזרח המדינה בהם מרבית האוכלוסייה כורדית היו אחזוי ההצבעה בין 10% ל-40% – לעומת אחוז הצבעה כללי של כ-73%. הדבר מהווה הישג מרשים שבעתיים משום שרבים, בהם ארדואן עצמו, ציפו שהמוני הכורדים במזרח יעוטו על ההזדמנות "לסגור חשבון" עם הצבא, אשר מנחת זרועו טעמו לא פעם ולא פעמיים, על ידי שינוי החוקה שמזוהה עמו.
סלהאטין דמירטש, יו"ר מפלגת השלום והדמוקרטיה, הוביל את הקו הקורא להחרים את המשאל בטענה שהצעת הממשלה מתעלמת ממצוקותיהם של הכורדים, ושבמקום תיקונים בחוקה הנוכחית יש לכתוב חוקה חדשה אשר תיטיב עם המיעוט הכורדי. לאור העובדה שמרבית הכורדים מצביעים למפלגת הצדק והפיתוח ולא למפלגה הבדלנית הכורדית, על שמותיה השונים, ההישג הזה מרשים ומפתיע כאחד. מבחינות רבות, הדבר צריך להדאיג את ארדואן הרבה יותר מההתנגדות לה הוא זוכה באיזורים העירוניים שלחופיה של טורקיה, שכן הכורדים הם חלק מקואליציית מתנגדי-הכמאליזם שהעלתה אותו לשלטון. יש לצפות כי לקראת הבחירות יגביר ארדואן את הצהרותיו בדבר מתן זכויות נוספות לכורדים, בניסיון לשמר את התמיכה הרבה לה הוא זוכה בקרב ציבור זה. דמירטש ומפלגתו, מצדם, יתקשו להמיר את כל ההון הפוליטי שצברו למושבים בפרלמנט, שכן לא זאת בלבד שאחוז החסימה בטורקיה גבוהה במיוחד, אלא שישנה דרישה לקבלת מינימום של קולות בכלל המחוזות – דבר המונע ממפלגות שתומכיהן מרוכזים בעיקר באיזור גיאוגרפי אחד (דהיינו: מפלגות לאומיות-כורדיות) מלהכנס לפרלמנט, ומאלץ את מתמודדי מפלגת השלום והדמוקרטיה לרוץ במחוזותיהם כמועמדים עצמאיים.
באייקל מחכך ידיו בהנאה
דניז באייקל. כעוף החול.
כעוף החול, הקם לתחייה מאפרו, מגיח דניז באייקל מהמדבר הפוליטי, ארבעה חודשים בלבד לאחר התפטרותו מראשות מפלגת העם הרפובליקנית, בשל פרשיית מין שהיה מעורב בה ופורסמה ברשת האינטרנט. באייקל נאלץ להתפטר, לאחר 18 שנות כהונה כיו"ר מפלגת העם הרפובליקנית, אולם כבר עם התפטרותו רבים מנאמניו במפלגה ניסו לשכנעו לחזור בו. המהלך סוכל על-ידי מזכ"ל המפלגה, אונדר סב, אשר מיהר לכנס את קונגרס המפלגה, תוך שהוא מפעיל את כובד משקלו הפוליטי על מנת שכמאל קיליצ'דרולו ייבחר לתפקיד. רבים חשבו שבכך תם לו עידן באייקל, אשר כיהן בפרלמנט הטורקי עוד משנת 73' ושימש כיו"ר המפלגה החל מ-92'. כהונתו הארוכה של באייקל אופיינה בשליטה ללא מצרים במוסדות המפלגה השונים ובחיסול פוליטי של כל מתנגד אפשרי.
את הצעד הציבורי הראשון עשה באייקל בכך שהופיע, ימים ספורים לפני הבחירות, בעצרת גדולה באנטליה, בה הוא מתגורר, ביחד עם היו"ר החדש כמאל קיליצ'דרולו ובכירי מפלגה אחרים. אונדר סב לא היה ביניהם. עם פרסום תוצאות הבחירות, מיהרו מקורבי באייקל לומר כי הקמפיין שניהלה המפלגה לא היה אפקטיבי דיו, וכי חסרונו של באייקל מורגש. מאחר וקיליצ'דרולו עודנו זוכה לאהדה רבה, הן מצד הציבור החילוני והן מצד אמצעי התקשורת, נמנעו אנשיו של באייקל מלבקש את ראשו. תחת זאת הם תבעו כינוס של האסיפה הכללית של המפלגה כדי שזו תאשר שינויים מבניים אשר יחלישו את כוחה של הנהגת המפלגה ושל המזכ"ל. נראה שזהו מבחנו הפנימי הראשון של קיליצ'דרולו, שבמקרה זה אופיו המתון עשוי לשמש לו לרועץ. כך או כך, הקרב האמיתי במפלגה העם הרפובליקנית יתרחש כנראה רק לאחר הבחירות של יולי 2011, או כך לפחות אומרים מקורביו של באייקל. בינתיים לא נותר לפוליטיקאי הוותיק אלא להמתין, ולחכך ידיו בהנאה עם כל עמעום בזוהרו של קיליצ'דרולו.
מהפך
לו הייתה ה-TRT, תחנת הטלוויזיה הממלכתית בטורקיה, הערוץ הראשון הישראלי, ולו היה חיים יבין שדרן ה-TRT, הוא היה, ככל הנראה, פותח את מהודרת חדשות-הערב של ה-12 בסמפטבר 2010 במשפט "גבירותי ורבותי – מהפך".
מנחם בגין. תזכורת ממהפך אחר.
בעיתון "זאמאן" – העיתון הנפוץ בטורקיה, אשר נוקט באופן קבוע בקו פרו-ארדואני, בישרה הכותרת הראשית על "נצחון הדמוקרטיה", ומאמרים שונים בעיתון הכריזו על "קץ השלטון הצבאי" ועל "החזרת הכוח לידי העם". אחד מהפובליציסטים של הזאמאן הגדיל לעשות וכתב מאמר שכותרתו "לקראת רפובליקה פוסט-כמאליסטית". אחרים הסתפקו בכותרות מתונות יותר. ה"סאבאח", העיתון השלישי בתפוצתו בטורקיה, בישר "טורקיה הסירה מעליה את חרפת ההפיכה – 58% הצביעו 'כן' ". גם עיתונים איסלמיסטים מובהקים, בעלי תפוצה מצומצמת בהרבה, בירכו על התוצאה.
אם למישהו עוד היה ספק, הרי שארדואן שב והוכיח שהוא הפוליטיקאי המוצלח והאהוד בטורקיה, ושמפלגתו – מפלגת הצדק והפיתוח, היא המכונה הפוליטית המשומנת ביותר במדינה. עיתונים טורקיים מיהרו להצביע על כך שזהו הניצחון הפוליטי החמישי של ארדואן מאז בחירתו לראשות הממשלה ב-2002; קדמו לו הניצחון בבחירות המקומיות ב-2004, הניצחון בבחירות הכלליות ב-2007, הניצחון במשאל העם בנוגע לאופן בחירת הנשיא ב-2007, והניצחון בבחירות המקומיות ב-2009. באופק ניצבות הבחירות הכלליות של יולי 2011 – אם ינצח בהם ארדואן, הוא יוכל להיות הפוליטיקאי שינהיג את טורקיה במשך הזמן הרב ביותר, פרט לאתאטורק.
עם אישורם של התיקונים, הצליח ארדואן, לראשונה, לשלוח שלוחות אל כל רשויות השלטון: הפרלמנט והממשלה, הנשיאות (ששולטת במינויים רבים במוסדות המדינה השונים), וכעת גם בתי-המשפט. אם נוסיף לכך את קיצוץ כנפיו של הצבא – באמצעים חוקיים, ובעיקר באמצעות ערעור הלגיטימציה הציבורית, ניתן לומר שכעת הדלת פתוחה בפני ארדואן לשלוט בטורקיה ללא החסמים של המערכת הכמאילסטית.
הנשיא ארדואן?
ארדואן, כהרגלו, צופה קדימה: המירוץ לבחירות התחיל, למעשה, למחרת משאל-העם, כשברקע הבטחה לכתיבת חוקה חדשה, באם יבחר, וכן בלון-ניסוי ציבורי: התקנתו של משטר נשיאותי בטורקיה. מיד לאחר נצחונו, הכריז ארדואן כי על טורקיה לדון בכובד-ראש ו"בלא דעות-קדומות" בסוגיית המעבר למשטר נשיאותי ויתרנותיה. מבקריו של ארדואן באופוזיציה ובכלי התקשורת החילונית מיהרו להאשימו בניסיון ל"פוטיניזציה" של טורקיה. בכירים במפלגת הצדק והפיתוח מרגיעים ואומרים כי בינתיים, המפלגה טרם גיבשה את עמדתה בנושא. ניתן להטיל ספק בהצהרה זו. ב-2007, שלושה חודשים לאחר הבחירות, העמידה הממשלה למשאל-עם הצעה, שנראתה תמימה למדי, להעביר את בחירתו של הנשיא לידי הציבור. במטב לאחור, יתכן שהיה זה האקדח שהונח במערכה הראשונה, ושסופו לירות במערכה הבאה.
רוצים לקבל הודעה בדוא”ל בכל פעם שהבלוג מתעדכן? לחצו כאן
כמאל 