פיוס מאוס

שמעון פרס, יו"ר מפלגת העבודה לשעבר ו(פעמיים) ראש-ממשלה מטעמה, וכיום נשיא מדינת ישראל, הודיע כי יכריז ביום העצמאות על "פיוס חילוני-חרדי" שמסריו יופנו בראש ובראשונה לציבור החילוני למען ילמדו לכבד את החרדים. כן-כן, החילונים הם אלה אשר מתבקשים לכבד את החרדים! החרדים, מצדם, מוזמנים להמשיך ולראות בחיים החילוניים כחטא ופריצות, ולכנות את החילונים "תינוקות שנשבו".

החשיבות המעשית של ההתבטאות הזו מועטה עד אפסית, עם זאת, היא מרתיחה את הדם, בעיקר כשההתבטאות הזו באה מפי אחת מהדמויות שזוהו יותר מכל עם השמאל הישראלי (אם כי השת"פ של פרס עם החרדים אינו דבר חדש). ההתבטאות המקוממת הזו של פרס, אגב, מצטרפת להבלים שכתבה לאחרונה השרה ציפי לבני בנושא החמץ (ועל כך היטיב לכתוב יוסי גורביץ).

יאמר האומר כי מדובר בחנופה קואליציונית כלפי ש"ס ותו לא. אך לא כך הדבר, עצם העובדה שחילוניות המדינה (שהיא תנאי מקדים לדמוקרטיה) נתונה למיקוח פוליטי, מעידה על חוסר הבנה מהותי על אודות הדמוקרטיה.

עצם העובדה שמנהיגים אשר הינם חילונים מתבטלים כך בפני אנשי הדת וקוראים לציבור החילוני לקבל "קצת יהדות" בשם "המסורת", מעידה על האפולוגטיות בחילוניות הישראלית ש(לעניות דעתי) מקורה בכך שרוב-רובם של החילונים הם אך "פורקי עול תורה ומצוות", אשר מעולם לא הובהר להם מדוע יש להתנגד לדת בפני עצמה ומה הם הערכים החיוביים של הדמקרטיה החילונית.

ובאשר לניסיות הפיוס בין חרדים לחילונים בפני עצמם, אני שולל אותם מכל וכל. שני שפגעו איש ברגשות חברו מתפייסים. המתח בין החילונים לדתיים אינו מתח אישי, החילונים לא רבו עם החרדים, אלא שבין שתי הקבוצות הללו קיימת מחלוקת עקרונית בנוגע לאופיה הרצוי של מדינת ישראל. בין החילונים לחרדים לא שורר ריב, אלא מאבק. גדולתה של הדמוקרטיה היא הצלחתה, במרבית המקרים, להעביר את המאבק משדה הקרב אל הככרות, העיתונות, הפרלמנט וכד'.

המאבקים הללו הם נשמת-אפה של חברה דמוקרטית, וכל ניסיון למסמס אותם, במעטה דביק של שמירה על אחדות העם, פוגע בדמוקרטיה.

רוצים לקבל הודעה בדוא"ל בכל פעם שהבלוג מתעדכן? לחצו כאן

זרמים בחינוך וחילוניות אפולוגטית (או: בטורקיה זה לא היה קורה)

55 שנה לאחר ביטול הזרמים בחינוך (או יותר נכון – לאחר ביטול זרם העובדים), מתנוססת על שער "הארץ" מיום חמישי האחרון ידיעה על הקמת זרם חדש בחינוך – "חילוני-דתי", לפי החלטת הכנסת, ביוזמת הח"כים מלכיאור וטרטמן ובתמיכת השרה יולי תמיר. לזרם החדש תהיינה "אותן מטרות העומדות בבסיס החינוך הממלכתי, בתוספת ההכרה בחשיבות החינוך לסובלנות והחיים המשותפים בין דתיים, חילונים ומסורתיים תוך מתן דגש לערכים יהודיים(פיקציה בפני עצמה, אבל זה כבר עניין אחר – ת.ר.)", כך לפי ההחלטה.

לי כבר ברור שהפונים העיקריים לזרם החינוך הזה לא יהיו תלמידים שלומדים בבתי ספר דתיים אלא תלמידים חילוניים מבתי ספר ממלכתיים (אישוש מסוים לכך ניתן למצוא בסוף הכתבה הזאת). שכן חלקים לא מבוטלים מהציבור החילוני (גם בזה המשכיל וה'ליברלי', ולראיה השרה פרופ' יולי תמיר), חילוניותם אפולוגטית, והם מבקשים לחסות תחת כנפי השכינה, אם רק תופקע מידי האורתודוקסיה ('מה רע בקצת יהדות?').

למרבה הצער, בישראל של היום (שלא כמו בעבר) קבוצה זו בקרב הציבור החילוני היא גדולה מאוד וכמעט שאין חילונים מתוך עקרון. הכוונה היא לכאלו אשר החילוניות שלהם אינה רק אי-קיום מצוות, אלא למי שמתוך תפיסת עולם מתנגדים לדת. רוצה לומר, מדובר בחילוניות מטעמי נוחות ולא מתוך הכרעות מוסריות-ערכיות. כך נוכל גם להבין את רגשי הנחיתות החילוניים אל מול הדת(יים) ואת העובדה שפוליטיקאים חילוניים מוכנים לרמוס את החילוניות או לתת למפלגות הדתיות לרמוס אותה. כי אכן, בעוד שהעגלה הדתית מלאה (בפירות באושים, אבל עדיין מלאה), העגלה של החילונים (ואני מבין פה בין הציבור החילוני לבין החילוניות) ריקה, או אולי נכון יותר לומר שהיא מרוקנת, ושלכל היותר מדובר בעגלת קניות.

וכך, כאשר במערכה כלל לא נשמע קול אתאיסטי השומר על החילוניות כעקרון בפני עצמו, אנו מוצאים את עצמנו עם זרם חינוכי אחד נייטרלי מבחינה דתית (הממלכתי), עוד שלושה זרמים דתיים (ממכלתי-דתי, מעין החינוך התורני והחינוך העצמאי של אגודת-ישראל), וכעת עם זרם נוסף "חילוני-דתי". ואני שואל, איפה זרם החינוך החילוני?

בטורקיה, זה לא היה קורה…

 

רוצים לקבל הודעה בדוא"ל בכל פעם שהבלוג מתעדכן? לחצו כאן