משהו חדש מתחיל

"משהו חדש מתחיל" – זו הייתה סיסמאת הבחירות של "הבית היהודי" בראשות שר הכלכלה והמסחר נפתלי בנט. החידוש הראשון אליו נתכוונה הסיסמא מובן מאליו – חילופי דורות פוליטיים במפלגת הציונות הדתית. אולם מעבר לחילופי הגברי, נדמה ש"משהו" נוסף מתחיל. משהו חדש-ישן.

אמש נתבשרנו כי משרד הכלכלה והמסחר, בהובלת השר בנט, שוקד על "תוכנית 1981", המזכירה במידה רבה יותר הספר 1984 – על פי התוכנית, יחידות צה"ליות יאיישו את הנמלים ויפעילו אותן, במקרה של שביתת עובדי הנמלים. זאת במטרה לשבור את כוחה של העבודה המאורגנת בנמלים, בהשראת מהלך דומה שנקט רונלד רייגן.

בנט. (צילום: The Israel Project)
בנט. (צילום: The Israel Project)

ראשית, ההצעה של בנט מטרידה ביותר בשל הפגיעה החריפה במימוש זכות העובדים להתארגן בכלל ולשבות בפרט – זכויות אדם יסודיות ביותר אשר הוכרו כבר במאה ה-19 ומאז אושררו באינספור אמנות בינלאומיות.

שנית, נוכח היותו של צה"ל צבא-הגנה המבוסס על גיוס חובה, הרי שהמחשבה על שימוש בחיילים, שגוייסו מכח חוק, לצורך שבירת שביתה של עובדים קשה שבעתיים, לא כל שכן כשהחיילים הללו עשויים להיות בניהם או קרוביהם של העובדות והעובדים השובתים. בעלי תודעה היסטורית יתקשו שלא להיזכר באופן בו תעשיינים בארה"ב של תחילת המאה ה-20 שכרו כנופיות פשע כדי לשבור שביתות של פועלים.

היות והדברים הללו ודאי לא נעלמו מעיניו של בנט, נשאלת השאלה, מהו היגיון-הפעולה אשר הנחה את בנט, אשר כפי שהוכח במערכת הבחירות מבין דבר-או-שניים ביחסי ציבור, להציע הצעה כה פרובוקטיבית?

התשובה לכך טמונה באותו דבר חדש אשר בנט מעוניין להתחיל – בהציעו להשתמש בצבא ככלי לפתרון בעיה אזרחית-פנימית בנט מחיל את ההיגיון של השטחים הכבושים אל תוככי מדינת ישראל. בשטחים הכבושים, הרי, הצבא הוא הריבון, והוא המנהל את חיי היום-יום לשבט (הפלסטינים) או לחסד (המתנחלים). את אותו הסדר מעוניין להחיל בנט, עקב בצד אגודל, בישראל. בכך מסמנת בחירתו של המגמה של חדירת ההגיון המתנחלי אל תוך הפוליטקה הישראלית. ומה שבעיני ישראלים רבים נחשב לחצר האחורית של מדינת ישראל הופך אט-אט אל השער הקדמי.

רוצים לקבל הודעה בדוא”ל בכל פעם שהבלוג מתעדכן? לחצו כאן

המהפכה השקטה של טורקיה – ראיון עם פרופ' עפרה בנג'ו

את הפרופ' עפרה בנג'ו פגשתי לראשונה באירוע שקיימה אוניברסיטת ת"א להשקת הספר "ענק כחול עיניים" – מבחר שירים ופואמות של גדול משוררי טורקיה – נאזים חיכמת, בתרגומה של הפרופ' בנג'ו. קשה היה שלא להתרגש כשבנג'ו דיברה על "האנושיות, ההזדהות עם האדם הפשוט, והשירה הלירית והפיוטיות" של חיכמת, אשר היה קומוניסט פעיל כל חייו ובילה שנים רבות בבתי הסוהר הטורקיים עקב דעותיו, בייחוד לאחר מותו של מייסד הרפובליקה הטורקית, מוסטפא כמאל אתאטורק, שהיה מאוהדיו.

בנוסף לתרגום כתבי חיכמת מטורקית, בנג'ו תרגמה מערבית, בשיתוף עם שמואל רגולנט משירי אבו נוואס ומשירי מחמוד דרוויש. כמו כן, היא משמשת כחוקרת בכירה במרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה, וכמרצה בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל-אביב. בנג'ו, במקור מומחית לעיראק ולמיעוט הכורדי במדינה, החלה לעסוק בטורקיה לפני כ-15 שנה, ואף כתבה ספר העוסק ביחסי ישראל טורקיה  (" העולם הערבי ויחסי תורכיה-ישראל: כלים שלובים?").

בצִלם של המשט לעזה וההתרחשויות הדיפלומטיות שלאחריו, אנו מקיימים את הראיון: להמשיך לקרוא "המהפכה השקטה של טורקיה – ראיון עם פרופ' עפרה בנג'ו"

אווירת-סוף-קורס בישיבת הממשלה

אס"ק – אווירת סוף קורס. דומה שזו הדרך הטובה ביותר לתאר את התנהלות לשכת רה"מ, שבאה לשיאה במחטף שבוצע בישיבת הממשלה שתהקיימה אתמול להמשיך לקרוא "אווירת-סוף-קורס בישיבת הממשלה"

פיוס מאוס

שמעון פרס, יו"ר מפלגת העבודה לשעבר ו(פעמיים) ראש-ממשלה מטעמה, וכיום נשיא מדינת ישראל, הודיע כי יכריז ביום העצמאות על "פיוס חילוני-חרדי" שמסריו יופנו בראש ובראשונה לציבור החילוני למען ילמדו לכבד את החרדים. כן-כן, החילונים הם אלה אשר מתבקשים לכבד את החרדים! החרדים, מצדם, מוזמנים להמשיך ולראות בחיים החילוניים כחטא ופריצות, ולכנות את החילונים "תינוקות שנשבו".

החשיבות המעשית של ההתבטאות הזו מועטה עד אפסית, עם זאת, היא מרתיחה את הדם, בעיקר כשההתבטאות הזו באה מפי אחת מהדמויות שזוהו יותר מכל עם השמאל הישראלי (אם כי השת"פ של פרס עם החרדים אינו דבר חדש). ההתבטאות המקוממת הזו של פרס, אגב, מצטרפת להבלים שכתבה לאחרונה השרה ציפי לבני בנושא החמץ (ועל כך היטיב לכתוב יוסי גורביץ).

יאמר האומר כי מדובר בחנופה קואליציונית כלפי ש"ס ותו לא. אך לא כך הדבר, עצם העובדה שחילוניות המדינה (שהיא תנאי מקדים לדמוקרטיה) נתונה למיקוח פוליטי, מעידה על חוסר הבנה מהותי על אודות הדמוקרטיה.

עצם העובדה שמנהיגים אשר הינם חילונים מתבטלים כך בפני אנשי הדת וקוראים לציבור החילוני לקבל "קצת יהדות" בשם "המסורת", מעידה על האפולוגטיות בחילוניות הישראלית ש(לעניות דעתי) מקורה בכך שרוב-רובם של החילונים הם אך "פורקי עול תורה ומצוות", אשר מעולם לא הובהר להם מדוע יש להתנגד לדת בפני עצמה ומה הם הערכים החיוביים של הדמקרטיה החילונית.

ובאשר לניסיות הפיוס בין חרדים לחילונים בפני עצמם, אני שולל אותם מכל וכל. שני שפגעו איש ברגשות חברו מתפייסים. המתח בין החילונים לדתיים אינו מתח אישי, החילונים לא רבו עם החרדים, אלא שבין שתי הקבוצות הללו קיימת מחלוקת עקרונית בנוגע לאופיה הרצוי של מדינת ישראל. בין החילונים לחרדים לא שורר ריב, אלא מאבק. גדולתה של הדמוקרטיה היא הצלחתה, במרבית המקרים, להעביר את המאבק משדה הקרב אל הככרות, העיתונות, הפרלמנט וכד'.

המאבקים הללו הם נשמת-אפה של חברה דמוקרטית, וכל ניסיון למסמס אותם, במעטה דביק של שמירה על אחדות העם, פוגע בדמוקרטיה.

רוצים לקבל הודעה בדוא"ל בכל פעם שהבלוג מתעדכן? לחצו כאן