המהפכה השקטה של טורקיה – ראיון עם פרופ' עפרה בנג'ו

את הפרופ' עפרה בנג'ו פגשתי לראשונה באירוע שקיימה אוניברסיטת ת"א להשקת הספר "ענק כחול עיניים" – מבחר שירים ופואמות של גדול משוררי טורקיה – נאזים חיכמת, בתרגומה של הפרופ' בנג'ו. קשה היה שלא להתרגש כשבנג'ו דיברה על "האנושיות, ההזדהות עם האדם הפשוט, והשירה הלירית והפיוטיות" של חיכמת, אשר היה קומוניסט פעיל כל חייו ובילה שנים רבות בבתי הסוהר הטורקיים עקב דעותיו, בייחוד לאחר מותו של מייסד הרפובליקה הטורקית, מוסטפא כמאל אתאטורק, שהיה מאוהדיו.

בנוסף לתרגום כתבי חיכמת מטורקית, בנג'ו תרגמה מערבית, בשיתוף עם שמואל רגולנט משירי אבו נוואס ומשירי מחמוד דרוויש. כמו כן, היא משמשת כחוקרת בכירה במרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה, וכמרצה בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל-אביב. בנג'ו, במקור מומחית לעיראק ולמיעוט הכורדי במדינה, החלה לעסוק בטורקיה לפני כ-15 שנה, ואף כתבה ספר העוסק ביחסי ישראל טורקיה  (" העולם הערבי ויחסי תורכיה-ישראל: כלים שלובים?").

בצִלם של המשט לעזה וההתרחשויות הדיפלומטיות שלאחריו, אנו מקיימים את הראיון: להמשיך לקרוא "המהפכה השקטה של טורקיה – ראיון עם פרופ' עפרה בנג'ו"

יכול להיות שזה נגמר

כאשר הגיש התובע הכללי הטורקי, עבדורחמן יאלסיניקה, בקשה לבית המשפט החוקתי העליון לסגירת מפלגת השלטון – מפלגת הצדק והפיתוח, נכתב בבלוג כי הרפובליקה החילונית עומדת למבחן. עם קבלת פסק הדין, המפתיע, של ביהמ"ש החוקתי העליון, ניתן לומר שתקופת המבחן, הראשונית לפחות, הסתיימה, וניתן לעשות הערכת מצב. להמשיך לקרוא "יכול להיות שזה נגמר"

פיוס מאוס

שמעון פרס, יו"ר מפלגת העבודה לשעבר ו(פעמיים) ראש-ממשלה מטעמה, וכיום נשיא מדינת ישראל, הודיע כי יכריז ביום העצמאות על "פיוס חילוני-חרדי" שמסריו יופנו בראש ובראשונה לציבור החילוני למען ילמדו לכבד את החרדים. כן-כן, החילונים הם אלה אשר מתבקשים לכבד את החרדים! החרדים, מצדם, מוזמנים להמשיך ולראות בחיים החילוניים כחטא ופריצות, ולכנות את החילונים "תינוקות שנשבו".

החשיבות המעשית של ההתבטאות הזו מועטה עד אפסית, עם זאת, היא מרתיחה את הדם, בעיקר כשההתבטאות הזו באה מפי אחת מהדמויות שזוהו יותר מכל עם השמאל הישראלי (אם כי השת"פ של פרס עם החרדים אינו דבר חדש). ההתבטאות המקוממת הזו של פרס, אגב, מצטרפת להבלים שכתבה לאחרונה השרה ציפי לבני בנושא החמץ (ועל כך היטיב לכתוב יוסי גורביץ).

יאמר האומר כי מדובר בחנופה קואליציונית כלפי ש"ס ותו לא. אך לא כך הדבר, עצם העובדה שחילוניות המדינה (שהיא תנאי מקדים לדמוקרטיה) נתונה למיקוח פוליטי, מעידה על חוסר הבנה מהותי על אודות הדמוקרטיה.

עצם העובדה שמנהיגים אשר הינם חילונים מתבטלים כך בפני אנשי הדת וקוראים לציבור החילוני לקבל "קצת יהדות" בשם "המסורת", מעידה על האפולוגטיות בחילוניות הישראלית ש(לעניות דעתי) מקורה בכך שרוב-רובם של החילונים הם אך "פורקי עול תורה ומצוות", אשר מעולם לא הובהר להם מדוע יש להתנגד לדת בפני עצמה ומה הם הערכים החיוביים של הדמקרטיה החילונית.

ובאשר לניסיות הפיוס בין חרדים לחילונים בפני עצמם, אני שולל אותם מכל וכל. שני שפגעו איש ברגשות חברו מתפייסים. המתח בין החילונים לדתיים אינו מתח אישי, החילונים לא רבו עם החרדים, אלא שבין שתי הקבוצות הללו קיימת מחלוקת עקרונית בנוגע לאופיה הרצוי של מדינת ישראל. בין החילונים לחרדים לא שורר ריב, אלא מאבק. גדולתה של הדמוקרטיה היא הצלחתה, במרבית המקרים, להעביר את המאבק משדה הקרב אל הככרות, העיתונות, הפרלמנט וכד'.

המאבקים הללו הם נשמת-אפה של חברה דמוקרטית, וכל ניסיון למסמס אותם, במעטה דביק של שמירה על אחדות העם, פוגע בדמוקרטיה.

רוצים לקבל הודעה בדוא"ל בכל פעם שהבלוג מתעדכן? לחצו כאן

זרמים בחינוך וחילוניות אפולוגטית (או: בטורקיה זה לא היה קורה)

55 שנה לאחר ביטול הזרמים בחינוך (או יותר נכון – לאחר ביטול זרם העובדים), מתנוססת על שער "הארץ" מיום חמישי האחרון ידיעה על הקמת זרם חדש בחינוך – "חילוני-דתי", לפי החלטת הכנסת, ביוזמת הח"כים מלכיאור וטרטמן ובתמיכת השרה יולי תמיר. לזרם החדש תהיינה "אותן מטרות העומדות בבסיס החינוך הממלכתי, בתוספת ההכרה בחשיבות החינוך לסובלנות והחיים המשותפים בין דתיים, חילונים ומסורתיים תוך מתן דגש לערכים יהודיים(פיקציה בפני עצמה, אבל זה כבר עניין אחר – ת.ר.)", כך לפי ההחלטה.

לי כבר ברור שהפונים העיקריים לזרם החינוך הזה לא יהיו תלמידים שלומדים בבתי ספר דתיים אלא תלמידים חילוניים מבתי ספר ממלכתיים (אישוש מסוים לכך ניתן למצוא בסוף הכתבה הזאת). שכן חלקים לא מבוטלים מהציבור החילוני (גם בזה המשכיל וה'ליברלי', ולראיה השרה פרופ' יולי תמיר), חילוניותם אפולוגטית, והם מבקשים לחסות תחת כנפי השכינה, אם רק תופקע מידי האורתודוקסיה ('מה רע בקצת יהדות?').

למרבה הצער, בישראל של היום (שלא כמו בעבר) קבוצה זו בקרב הציבור החילוני היא גדולה מאוד וכמעט שאין חילונים מתוך עקרון. הכוונה היא לכאלו אשר החילוניות שלהם אינה רק אי-קיום מצוות, אלא למי שמתוך תפיסת עולם מתנגדים לדת. רוצה לומר, מדובר בחילוניות מטעמי נוחות ולא מתוך הכרעות מוסריות-ערכיות. כך נוכל גם להבין את רגשי הנחיתות החילוניים אל מול הדת(יים) ואת העובדה שפוליטיקאים חילוניים מוכנים לרמוס את החילוניות או לתת למפלגות הדתיות לרמוס אותה. כי אכן, בעוד שהעגלה הדתית מלאה (בפירות באושים, אבל עדיין מלאה), העגלה של החילונים (ואני מבין פה בין הציבור החילוני לבין החילוניות) ריקה, או אולי נכון יותר לומר שהיא מרוקנת, ושלכל היותר מדובר בעגלת קניות.

וכך, כאשר במערכה כלל לא נשמע קול אתאיסטי השומר על החילוניות כעקרון בפני עצמו, אנו מוצאים את עצמנו עם זרם חינוכי אחד נייטרלי מבחינה דתית (הממלכתי), עוד שלושה זרמים דתיים (ממכלתי-דתי, מעין החינוך התורני והחינוך העצמאי של אגודת-ישראל), וכעת עם זרם נוסף "חילוני-דתי". ואני שואל, איפה זרם החינוך החילוני?

בטורקיה, זה לא היה קורה…

 

רוצים לקבל הודעה בדוא"ל בכל פעם שהבלוג מתעדכן? לחצו כאן

מבחנה של הרפובליקה החילונית

התובע הכללי הטורקי, עבדורחמן יאלסינקיה, הגיש לבית המשפט החוקתי בקשה לסגירת את מפלגת השלטון, "מפלגת הצדק והפיתוח", בראשות רה"מ ארדואן, בגין פעילות המאיימת על עקרון החילוניות של המדינה. כמו כן הגיש התובע הכללי רשימה ל 71 אישים בכירים, בהם נשיא המדינה – עבדאללה גול, ראש ממשלת טורקיה – רג'פ טאיפ ארדואן ושר החינוך הטורקי – חוסיין ג'ליק – אותם יש להרחיק מהפוליטיקה לתקופה של כחמש שנים.

כמובן שלאוזניים ישראליות הדבר נשמע תמוה עד מאוד, אך בטורקיה לא מדובר במצב תקדימי אלא בסמכות שמוסדרת בחוקה והיא חלק מן התרבות-הפוליטית הטורקית- אישים רבים הורחקו מהפוליטיקה (בהם ר"מ טורקיה בולנט אג'ווט שהורחק לשבע שנים בהפיכה הצבאית של 1980, הנשיא באייר בהפיכה של 1960) ורק לפני כעשר שנים מפלגת הרווחה האיסלאמיסטית, שהייתה מפלגת השלטון, נסגרה ע"י הצבא , וזאת למען ההגנה על אופייה החילוני-דמוקרטי (בסדר הזה) של המדינה (ארדואן וגול, אגב, היו חלק ממפלגת הרווחה).

העתירה הזו היא חלק ממאבק אינטנסיבי בין האליטה החילונית במדינה (הצבא, הפקידות הבכירה, הרשות השופטת, אוכלוסיה עירונית משכילה וכד') לבין קבוצות איסלאמאיות ופרו-איסלאמיות על השליטה בחברה הטורקית. המהלך הראשון, שדומה שהכניס את טורקיה לסחרור שממנו טרם יצאה, היה הניסיון של ארדואן באפריל דאשתקד למנות נשיא פרו-איסלאמי (בהתחלה דובר על כך שארדואן יתמודד, לאחר מכן הוחלט ששר החוץ שלו, עבדאללה גול יהיה המתמודד). ניסיון זה נכשל בעקבות עתירה לבית המשפט ותחבולות פרלמנטריות (מפלגת האופוזיציה יצאה מההצבעה וע"י כך לא התקיים הקוורום הדרוש לפי חוק), וזאת למרות הרוב שהיה למפלגתו של ארדואן בפרלמנט. במקביל להתגוששות בפרלמנט מאות-אלפי טורקים יצאו לרחובות, הנשיא המכהן, סזר, הזהיר מסכנה לאופיה החילוני של המדינה וגם הצבא הבהיר את עמדתו. היו אף מי שסברו שאנו עומדים בפני התערבות צבאית נוספת. בתגובה למהלכים הללו החליט רה"מ ארדואן להקדים את הבחירות ל-22 ביולי 2007.

בבחירות שהתקיימו ביולי ניצחה "מפלגת הצדק והפיתוח" (AKP) לאחר שקיבלה כ-46% אחוזים מן הקולות. "מפלגת העם הרפובליקנית", המפלגה הכמאליסטית, (CHP) זכתה לכ-21% מן הקולות והמפלגה הלאומנית (MHP) לכ-14% מן הקולות. יש לציין כי בטורקיה מונהג אחוז חסימה גבוה של כ-10%. משום כך מפלגות רבות לא מצליחות להכנס לפרלמנט והמפלגות שכן נכנסות זוכות באופן משמעותי ליותר מושבים משהיו אמורות לקבל (כך נוצר מצב שהAKP שולטים כיום ב-61% מהפרלמנט). אחת הסיבות המרכזיות לאחוז החסימה הגבוה היא מניעת כניסתן לפרלמנט של מפלגות כורדיות-לאומיות.

לאחר הבחירות ארדואן, מגובה במנדט שניתן לו ע"י הציבור הטורקי, הוביל את בחירת גול לנשיאות ע"י הפרלמנט. כמובן שהמינוי לא עבר בשקט, ולוווה בהפגנות ובביקורת על עצם הרעיון של נשיא פרו איסלאמי (שכן הנשיא הוא שאחראי למינויים רבים ובכירים במוסדות השונים בטורקיה, כולל הצבא) כמו גםעל אשתו של גול, העוטה רעלה, ולפיכך לא ראוי שתהא אשת-הנשיא ברפובליקה חילונית. אך נראה כי מה שהסעיר את הרוחות יותר מכל הייתה החלטת הפרלמנט הטורקי לבטל את האיסור בחוקה על עטיית רעלות באוניברסיטאות. הצעד הזה הביא בעקבותיו הפגנות המוניות נוספות וביקורת נוקבת מצד כלי התקשורת החילוניים (מה שזיכה אותם במופע-אימים של רה"מ ארדואן).

כשאר אנו מביטים במאבק הנחוש של האליטה החילונית מחד, ובנצחונות הסוחפים בבחירות של המחנה שנקרא לו "פרו-איסלאמי" מאידך, התמונה שמצטיירת לנו היא של אליטה טורקית, שעליה נמנית הצבא, הפקידות, המערכת המשפטית וחלקים רבים מהאוכ' העירונית, המאבדת את כוחה ונאבקת כדי לשמר מה שנשאר ממנו, אל מול רוב העם הטורקי, אוכלוסיית הכפריים, המאמינים ואנשי-עסקים רבים (קטנים כגדולים) אשר מעוניינים בשינוי החוק ובריכוך, אם לא בביטול של ההפרדה בין הדת למדינה. הקבוצה הזו, למעשה, מבקשת שהחוק והמסגרות הפורמאליות ישקפו את השינויים שעוברת החברה הטורקית, שנעשית דתית יותר וסובלנית פחות.

וכאן מגיע מבחנה הגדול של הרפובליקה החילונית, האם היא תוכל לעמוד במהלך כזה של סגירת מפלגת שלטון הזוכה לתמיכה כה רחבה? ויותר מזה, האם היא תוכל, כבעבר, "לאתחל" את המערכת הפוליטית כך שלא יווצר מצב שמיד בבחירות הבאות תבחר שוב מפלגה פרו -איסלאמית?