המהפכה השקטה של טורקיה – ראיון עם פרופ' עפרה בנג'ו

את הפרופ' עפרה בנג'ו פגשתי לראשונה באירוע שקיימה אוניברסיטת ת"א להשקת הספר "ענק כחול עיניים" – מבחר שירים ופואמות של גדול משוררי טורקיה – נאזים חיכמת, בתרגומה של הפרופ' בנג'ו. קשה היה שלא להתרגש כשבנג'ו דיברה על "האנושיות, ההזדהות עם האדם הפשוט, והשירה הלירית והפיוטיות" של חיכמת, אשר היה קומוניסט פעיל כל חייו ובילה שנים רבות בבתי הסוהר הטורקיים עקב דעותיו, בייחוד לאחר מותו של מייסד הרפובליקה הטורקית, מוסטפא כמאל אתאטורק, שהיה מאוהדיו.

בנוסף לתרגום כתבי חיכמת מטורקית, בנג'ו תרגמה מערבית, בשיתוף עם שמואל רגולנט משירי אבו נוואס ומשירי מחמוד דרוויש. כמו כן, היא משמשת כחוקרת בכירה במרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה, וכמרצה בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל-אביב. בנג'ו, במקור מומחית לעיראק ולמיעוט הכורדי במדינה, החלה לעסוק בטורקיה לפני כ-15 שנה, ואף כתבה ספר העוסק ביחסי ישראל טורקיה  (" העולם הערבי ויחסי תורכיה-ישראל: כלים שלובים?").

בצִלם של המשט לעזה וההתרחשויות הדיפלומטיות שלאחריו, אנו מקיימים את הראיון: להמשיך לקרוא "המהפכה השקטה של טורקיה – ראיון עם פרופ' עפרה בנג'ו"

מודעות פרסומת

"חל שינוי מהותי במדיניות החוץ הטורקית" – ראיון עם ד"ר אלון ליאל

אלון ליאל
אלון ליאל

את עבודת הדוקטורט שלו כתב ד"ר אלון ליאל על השפעת משברי האנרגיה בשנות ה-70 וראשית שנות השמונים על טורקיה בכלל ומדיניות החוץ הטורקית בפרט. עקב תהליכי צמיחה ופיתוח מואצים שעבר, פיתח המשק הטורקי באותה תקופה תלות גבוהה במיוחד בנפט, שהפכה אותו פגיע במיוחד במשברים שהתרגשו על שוק האנרגיה הבינלאומי והמקומי כאחד. במקביל, חוותה טורקיה בשנות השבעים אי-יציבות פוליטית וגלים של אלימות פוליטית שהביאו למותם של למעלה מ-5,000 אזרחים ולפציעתם של למעל מ-10,000. הקץ לאי-היציבות הקיץ בספטמבר 1980, עת עלו כוחותיו של הצבא הטורקי לאנקרה הבירה, ולא חזרו לקסרקטיניהם אלא כעבור שנתיים תמימות. לשינויים הדרמטיים האלה, הקשורים קשר הדוק למשברי האנרגיה שפקדו את המדינה, היה ליאל עד עת שימש כמיופה הכוח של ישראל בטורקיה (באותה תקופה בין ישראל וטורקיה לא התקיימו יחסים בדרג שגריר) בין השנים 81' ל-83'. ליאל שימש גם כסגן מנהל מחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ ובין השנים 2000-2001 כמנכ"ל משרד החוץ. כמו כן, פרסם ליאל 3 ספרים העוסקים בטורקיה ("תורכיה במזרח התיכון", "תורכיה: צבא אסלאם ופוליטיקה" ו"דמו-אסלאם") והוא משמש כמרצה בחוג ליחסים בין-לאומיים באוניברסיטה העברית ובמרכז הבין-תחומי בהרצליה. פרט לתפקידיו הקשורים ביחסי ישראל-טורקיה, שימש ליאל בין השנים 92'-94' כשגריר ישראל בדרום-אפריקה ובשנים 94'-96' כמנכ"ל משרד הכלכלה והתכנון. בנוסף, עמד ליאל ב-2003  בראש מגעים לא-רשמיים בין ישראל לסוריה, שנעשו בתיווך טורקי – ובהמשך שוויצרי, ותוך ידוע ממשלת ישראל. להמשיך לקרוא ""חל שינוי מהותי במדיניות החוץ הטורקית" – ראיון עם ד"ר אלון ליאל"

שמאלנים מניאקים

אתר "הגדה השמאלית" , המזוהה עם חד"ש, הוא אחת מהזירות האינטרנטיות החשובות והמעניינות להבנת הלכי-הרוח והדיונים הפנימיים בשמאל הרדיקלי בישראל. האתר קיים מזה כשבע שנים וכותבים בו דמויות שונות מהשמאל הרדיקלי כד"ר אפרים דוידי, גדעון ספירו, חיים ברעם, ראובן קמינר וח"כ לשעבר תמר גוז'נסקי.

לאחרונה עלה באתר קמפיין שסיסמתו "מרואן עדיין חי – צבא החברים של ברגותי", כאשר גם הטקסט וגם העיצוב הגרפי ניסו ליצור הקבלה לקמפיין למען שחרור גלעד שליט. כותרתו של העמוד "שחררו את ברגותי – שחררתם את גלעד – מסע התעמולה הבולט בחסרונו". בעמוד עצמו נכתב, בין השאר "בספקטרום הרחב של הדיון הציבורי בנושא שחרור החייל החטוף/שבוי, גלעד שליט, נעדר לרוב השיח הנוגע לשחרור האסירים הפלסטינים הנמצאים משך שנים בכלא הישראלי, חלקם אסירים פוליטים שלא עונים לביטוי הציני – עם דם על הידיים.", והטקסט מסתיים בשורה הבאה "החזירו את ברגותי הביתה. גם לו ולאסירים רבים אחרים ממתינים בבית מאות אלפי תומכים ובני משפחה.".

מרוואן עדיין חי
"מרוואן עדיין חי"

באותו רגע ממש נזכרתי מדוע לא הצבעתי חד"ש. מעולם לא היה הניכור החד"שי כלפי כל מה שהוא ישראלי, ציוני, לאומי וקונצנזואלי כה ברור. חוסר היכולת לגלות אמפתיה כלפי הכאב של רוב הציבור הישראלי (שלא נדבר על השתתפות בכאב), הגיחוך, הלעומתיות – כל אלה שבו והתגלו בקמפיין הנ"ל. מובן שהעניין אינו תמיכה או התנגדות לשחרורו של ברגותי, שאפילו השר פואד בן אליעזר תומך בשחרורו – העניין הוא הסלידה מהחברה הישראלית עצמה שדומה שהשמאל הרדיקלי לא מנסה להסתיר.

זוהי מחלתם של מי שכבר יותר מידי זמן הולכים לפני המחנה, עד שכל קשר בינם לבין המחנה נשכח ואבד. ההתמכרות לאוויר האולימפי, לצדקנות ולתחושת הבדידות המזהרת גוזרים על חד"ש חוסר השפעה ורלוונטיות.

נדמה היה שחד"ש מתבגרת פוליטית – המהלך של "עיר לכולנו" בת"א היה צעד בכיוון הנכון. אולם נראה שכשלון המהלך בבחירות לכנסת, שלושה חודשים מאוחר יותר גרם לחד"ש לחזור לסורה.

חבל, ככה לא בונים שמאל חדש.

(פורסם במקור ב"עבודה שחורה")

רוצים לקבל הודעה בדוא”ל בכל פעם שהבלוג מתעדכן? לחצו כאן

עכשיו לבכות

'שוברים שתיקה' ו-'שומרי משפט' (הידועה יותר כ-'רבנים למען זכויות אדם') השיקו קמפיין וירטואלי למען חקירת אירועי 'עפרת יצוקה', עקב כמות ההרוגים וההרס שנזרע במהלך המבצע, ועקב עדויות מטרידות שעלו מפי לוחמים בשטח.

אינני יודע, או מתיימר לדעת, מה קרה לפרטי-פרטים ב'עפרת יצוקה'. קראתי דיווחים שונים וקטעי עדויות, שמספקים תמונה חלקית בלבד. מאידך, אני יודע שבתום המבצע נותרה רצועת עזה חרבה ומדממת, ולא פחות חשוב מזה – אני זוכר ומודע לאווירה הציבורית ששררה בזמן המבצע (הן בבסיס בו שהיתי, שהיה בטווח הקאסמים, והן בציבוריות בכלל כפי שהצלחתי לראות אותה בסופי השבוע) ולאחר המבצע (ושוב – הן כחייל שעיקר עבודתו עם נוער, והן כמי שחי בין אזרחי המדינה) – ובאווירה ציבורית זו בלטה במיוחד השחיקה באותו ערך שאותו אנו מכנים במושג החבוט והפרדוקסלי "טוהר הנשק". השחיקה הזו מסוכנת יותר מכל חריגה נקודתית מנהלי פתיחה באש, והתמודדות אמיתית עם אירועי 'עפרת יצוקה' תהיה גם התמודדות עמה.

בפועל, אנו נוהגים כחברה מסוגרת שאינה מסוגלת לקבל ביקורת. ניתן לתלות זאת באופי הביקורת המוטחת ובאופי המטיחים – ואכן רוב הציבור יתקשה לקבל את דבריהם של מי שמחזיקים בעמדה השוללת את המאוויים הלאומיים שלו, או של אלה הנמצאים בPay roll של האיחוד האירופי. אולם הצמדות לסוגיות הללו לא פוטרת את החברה הישראלית מהצורך בבירור וחשבון-נפש, לא רק של אירועי המצבע האחרון, אלא של התהליך בו הפך רעיון "הצבא המוסרי בעולם" מאידאל שיש לשאוף אליו, לפעול לאורו ולהוכיח אותו במעשים באופן מתמיד, לאקסיומה שבגינה בטלה ומבוטלת כל ביקורת.

בעבר, הסיסמא "יורים ובוכים" שימשה כדי לבקר את מה שנתפס כצביעות – כרצון לאחוז את המקל בשני קצותיו (המוסרית וההומאניות מחד, והשימוש בכוח מאידך), עומדת ותלויה השאלה אם מדובר בהכרח בסתירה, או שמא בשניות ומורכבות המאפיינים את החיים הממשיים, ולא אלה התיאורטיים. כך או כך, טעו מי שחשבו שאם נפסיק לבכות נפסיק גם לירות. ההפך הוא הנכון -כיום עודנו יורים אך הבכי החריש. ועל כך נאמר – ירינו, עכשיו לבכות.

רוצים לקבל הודעה בדוא”ל בכל פעם שהבלוג מתעדכן? לחצו כאן
Pay-roll