פחד ותיעוב באנקרה

בעוד חודשי הקיץ סימנו בישראל את בואה של "עונת המלפפונים", ברפובליקה הטורקית הרוחות געשו. אף על פי שהבחירות הכלליות יתקיימו רק בעוד כשנה, מזה כמה חודשים שכל הפוליטיקאים בטורקיה מכתתים את רגליהם מעיר לעיר ומכפר לכפר, ומעל כל במה ודוכן קוראים לתומכיהם להצביע בהמוניהם – מי בעד ומי נגד – הצעתה של ממשלת ארדואן לתיקונים בחוקה, במשאל העם שיתקיים במדינה בעוד שבעה ימים, ב-12 בספטמבר. התאריך, כמובן, אינו מקרי.

זכרו את ה-12 בספטמבר

שער ה"הורייט" הטורקי, 12 לספטמבר 1980, הכותרת הראשית מבשרת "הצבא תפס את השלטון"
שער ה"הורייט" - היומון החילוני הנפוץ בטורקיה, 12 בספטמבר 1980, הכותרת הראשית מבשרת: "הצבא תפס את השלטון"

בשנות ה-70 עמדה טורקיה של סיפה של מלחמת אזרחים. ממשלות קמו ונפלו, תוך שהשלטון מתחלף בעיקר בין שני יריבים מרים – בולנט אג'וויט משמאל, וסולימאן דמירל מימין. לא אג'וויט ולא דמירל הצליחו לעצור את האלימות הפוליטית הרחבה ששררה במדינה, אשר גבתה בממוצע כ-10 הרוגים ביום, ובסה"כ למעלה מ-5,000 הרוגים – רובם מזוהים כפעילים פוליטיים.

זאת ועוד, בתחילת 1980 כ-25% מכוח האדם בצבא הטורקי נאלץ לעסוק בשמירה על הסדר הציבורי.  במקביל, הכלכלה הטורקית הייתה נתנוה במשבר עמוק; ב-1979 הגיעה האינפלציה  לרמה תלת-ספרתית, רמת האבטלה עמדה על כ-25% ומאזן סחר-חוץ שלילי העיב על הכלכלה. הגנרלים צפו בדאגה באנרכיה המתפשטת ובאוזלת ידם של הפוליטיקאים, עד אשר החליטו לעשות מעשה.

ב-12 בספטמבר 1980 תפס הצבא הטורקי,  בראשות מפקדו, הרמטכ"ל קנן אברן, את השלטון, והודיע אחר-כבוד לממשלה על פיטוריה בשל כשלונה בשמירה על הסדר הציבורי.

השלטון הצבאי החדש הכריז על מחוייבותו לשמירה על אחדות האומה, הסדר הציבורי ועקרונות הכמאליזם, ועל התנגדותו ל"קומוניזם, פאשיזם, בדלנות וקנאות דתית". אנחת רווחה נשמעה בקרב הציבור הרחב, שחש כי היציבות הושגה מחדש. אולם לשקט שהושג היה מחיר:  בעקבות ההפיכה נסגרו כל המפלגות והושעו מפעילות פוליטית כל הדמויות הפוליטיות הבכירות במדינה, הוגבלה פעילותם של איגודי עובדים, הוכרז שלטון צבאי בכל מחוזות המדינה ומאות אלפי פעילים פוליטיים נעצרו. כ-200,000 איש ואישה הועמדו למשפט בטריבונלים צבאיים, רבים עונו, וכן נרשמו כ-50 הוצאות להורג.

לאחר שחש כי החזיר את היציבות למדינה, וכפי שעשה לאחר הפיכות צבאיות קודמות, התחיל הצבא בתהליך של השבת השלטון לאזרחים: ביוני 1982 הביא הצבא למשאל-עם חוקה חדשה אשר אושרה ברוב סוחף של כ-92%, ובחירות כלליות נקבעו ל-6 בנובמבר 1983.

החוקה של 82'

קנן אברן. הגנרלים ביקשו ליצור חוקה שתגביר את היציבות במדינה, גם במחיר פגיעה בזכויות מסויימות של קבוצות ושל פרטים.
קנן אברן. הגנרלים ביקשו ליצור חוקה שתגביר את היציבות במדינה, גם במחיר פגיעה בזכויות מסויימות של קבוצות ושל פרטים.

בניגוד לחוקה של 1961, אף היא פרי הפיכה צבאית, שהביאה לליברליזציה וביזור כוחות בפוליטיקה הטורקית, החוקה של 1982 עומדת בסימן הריכוזיות השלטונית והענקת סמכויות רחבות לצבא. גופים כגון המועצה לביטחון לאומי, בהם לצבא מובטח רוב, קיבלו סמכויות רחבות, ובנושאים מסויימים יכלו לבטל או לשנות א החלטות הממשלה. באופן דומה, גופים שונים בבירוקרטיה ובמערכת המשפט, בהם בית המשפט החוקתי העליון, זכו לעצמאות רבה משליטה פוליטית – באמצעות מנגנוני מינויים שכמעט ואינם כפופים לדרגים הפוליטיים, ולסמכות להתערב במידה מסויימת בהחלטות הממשלה. כל זאת כדי שהצבא, מערכת המשפט, והבירוקרטיה, יוכלו למנוע מהשלטון מלסטות מעקרונותיה של הרפובליקה, בדגש על החילוניות ועל הזהות הלאומית הטורקית.

החוקה קבעה כי יתקיים חופש ביטוי, אם כי הטילה עליו הגבלות שונות,  וכן הצרה את חופש ההתארגנות בכל הקשר להתארגנויות פוליטיות. בנוסף, החוקה הבטיחה חסינות מתביעה לגרנלים אשר שלטו במדינה בתקופה ההפיכה.

החוקה של 82' משמשת כחוקה הטורקית גם כיום, אולם מאז כינונה שונתה ותוקנה מספר פעמים, בעיקר כחלק מתהליכי התאמה לסטנדרטים של האיחוד האירופי.

המהפך של ארדואן

גול. לראשונה מונה נשיא פרו-איסלמאי
גול. לראשונה מונה נשיא פרו-איסלמאי. (צילום: Agência Brasil)

מאז נבחר רג'פ טייפ ארדואן הכריזמטי לראשות הממשלה הטורקית, בנובמבר 2002, הוא פועל, ובהצלחה לא מבוטלת, להחלשתה של ההגמוניה הכמאליסטית במדינה. ארדואן עושה זאת תוך שהוא מציג עצמו כנציג דלת-העם וכרפורמטור, ואת הכמאליסטים כנציגים של אליטה שבעה, ממסדית, ומנוכרת, אשר מנסה לעקוף את רצון הרוב ולשלוט בטורקיה באמצעים לא-דמוקרטיים.

ארדואן הרבה להתעמת עם הציבור החילוני ועם הממסד החילוני, והעדיף את דרך הפילוג והשיסוי על דרך הפשרה.  כך, הוא החליש את מעמדו החוקי של הצבא בעניינים פוליטיים, שחק את מעמדו הציבורי באמצעות עימותים מרובים, הרבה לתקוף את "האליטות" ובייחוד את כלי התקשורת החילוניים, ולאחרונה אף הטיל, בטענות ותואנות שונות ומשונות, קנס בשווי מיליארדי דולרים על קבוצת התקשורת החילונית הגדולה במדינה, קבוצת דואן, עמה הוא מרבה להתעמת.

כמו כן, ארדואן פעל לחיזוק הקשרים הטורקיים עם מדינות כאיראן וסוריה, ובמקביל, פגע  ביחסי המדינה עם המערב, ועם ישראל בייחוד, וזאת בניגוד למדיניות החוץ הכמאליסטית המסורתית, שהשייכות הטורקית למערב היא מעיקריה.

בתחומי הפנים, הוביל ארדואן, במחיר עימות קשה עם הצבא ועם הציבור החילוני במדינה, ולראשונה בהיסטוריה של הרפובליקה הטורקית, למינוי נשיא שאיננו כמאליסט, הלא הוא עבדוללה גול, ששימש לפני כן כשר החוץ בממשלתו. כמו כן, ניסה ארדואן להוביל שינוי בתחום הדת והמדינה כאשר הוביל, תוך מחאה עזה של הציבור החילוני, להחלטה של הפרלמנט הטורקי על ביטול האיסור על עטיית רעלות באוניברסיטאות, מהלך שסוכל רק כאשר בית המשפט החוקתי העליון קבע כי הוא מנוגד לחוקה.

הרפובליקה של טורקיה נגד רג'פ טייפ ארדואן

החלטת ביהמ"ש בעניין הרעלות לא הייתה העימות הראשון של ארדואן עם מערכת המשפט, וגם לא האחרון. את דרכו הפוליטית החל ארדואן עוד בנעוריו, במפלגת "הסדר הלאומי" האיסלאמיסטית בראשות נג'מטין ארבקן, אשר נסגרה לאחר כשנה ע"י בתי המשפט הטורקיים, בטענה שהיא מפרה את הסעיפים בחוקה הטורקים הקובעים את אופיה החילוני של הרפובליקה ואת הפרדת הדת מהפוליטיקה. לאחר שזו נסגרה, מיהר ארבקן – באותה התקופה המנהיג הבלתי-מעורער של האיסלאם הפוליטי ברפובליקה הטורקית, והקים מפלגה חדשה, מפלגת "ההצלה", אשר גם בה לקח ארדואן הצעיר חלק, עד אשר נסגרה המפלגה, יחד עם כל המפלגות הפוליטיות, בהפיכה של 1980.

נג'מטין ארבקן (מימין) וארדואן הצעיר.
נג'מטין ארבקן (מימין) וארדואן הצעיר.

ב-1983, לאחר שהחזיר הצבא את השלטון לידי האזרחים, הקים ארבקן מפלגה איסלאמית חדשה, העונה לשם "מפלגת הרווחה", אשר גם בה לקח ארדואן חלק. ב-1994 נבחר ארדואן מטעם מפלגת הרווחה לראשות עיריית איסטנבול, וב-1996, לראשונה בתולדות טורקיה המודרנית, נבחר פטרונו הפוליטי של ארדואן – נג'מטין ארבקן, שבאופן מוצהר איננו כמאליסט, לראשות הממשלה. כעבור כשנה תובע הצבא את התפטרות ממשלת ארבקן בשל פעילותה האנטי-חילונית, ובינואר 1998 סוגר בית-המשפט החוקתי העליון את מפלגת הרווחה, לאחר שקבע כי המפלגה פעלה בניגוד לעקרונות החילוניים הקבועים בחוקה. במקביל, באפריל של אותה שנה מורשע ארדואן בהפרה של סעיף 312 לחוק העונשין הטורקי האוסר על "הסתה לשנאה" ונידון למאסר בפועל של מספר חודשים, וזאת  משום שבנאום בפני פעילים איסלאמיים שילב את הקטע הבא:

"המסגדים הם בסיסנו,
כיפות המסגדים הם קסדותינו,
צריחי המסגדים הם כידונינו,
והמאמינים הם חיילינו."

לאחר שיצא ארדואן מן המאסר, ובעקבות סגירת מפלגת הרווחה והשעיית ארבקן מהפוליטיקה לתקופה של כחמש שנים, מחליט ארדואן להקים מפלגה חדשה – "מפלגת הצדק והפיתוח", והצליח לצרף אליה את רוב חברי הפרלמנט של מפלגת הרווחה לשעבר.

בראשות מפלגת הצדק והפיתוח ארדואן זוכה בבחירות פעמיים – ראשית ב-2002 ולאחר מכן בניצחון סוחף ב-2007, ובשתי הפעמים הוא אינו נזקק להקמת ממשלה קואליציונית, עקב אחוז החסימה הגבוה בטורקיה. את מהלכיו של ארדואן, בהם ניסיון להוציא את הניאוף אל מחוץ לחוק, הגבלה של מכירת האלכוהול, הניסיון לבטל את האיסור על עטיית הרעלות באוניברסיטאות והמינוי של איסלמיסט למשרת הנשיאות – השולטת במינויים רבים במוסדות המדינתיים, רשם ותיעד התובע הכללי של טורקיה, עבדורחמאן ילאסינקיה, עד אשר במרץ 2008 הגיש לבית המשפט החוקתי העליון כתב אישום בן 162 עמודים כנגד מפלגת הצדק והפיתוח ו-71 אישים בכירים מתוכה, בהם גול וארדואן, בטענה שהמפלגה הפכה ל"מוקד לפעילות אנטי-חילונית", ולפיכך ביקש לסגור את המפלגה ולהשעות את האישים שצויינו בכתב האישים מן הפוליטיקה לתקופה של 5 שנים. במשך החודשים בהם דן בית המשפט בכתב האישום ניכר מתח רב בקרב הציבור הטורקי, שציפה בדריכות לפסק-הדין. ב-30 ביולי 2008 פרסם בית המשפט החוקתי העליון את פסק-הדין, בו הוא קובע כי מפלגת הצדק והפיתוח אמנם מהווה מוקד לפעילות אנטי-חילונית, אולם מכיוון שלא נמצא רוב של שני-שליש מבין השופטים, כדרוש עבור סגירת מפלגה, החליט להסתפק בקיצוץ מחצית מתקציבה של המפלגה.

רג'פ טייפ ארדואן נגד הרפובליקה של טורקיה

לאחר שכחוט השערה היה בין המשך כהונתו לבין סיומה הכפוי, החליט ארדואן שלא עוד יהיה נתון למוראה של מערכת המשפט הטורקית. לאחר שהביס פוליטית את מתחריו החילוניים וזכה לרוב בפרלמנט, אייש את מוסד הנשיאות במועמד לטעמו ופגע דרמטית בלגיטימציה הציבורית של הצבא להתערב בנושאים פוליטיים, התפנה ארדואן – אחד הפוליטיקאים המוכשרים בטורקיה – לקרב הגדול הבא: שינוי החוקה שכתבו הגנרלים ב-1982, ובייחוד בכל הנוגע לסמכות בתי המשפט לסגור מפלגות וכן לאופן המינוי של שופטים ותובעים ציבוריים. מפלגת האופוזיציה הראשית – מפלגת העם הרפובליקנית, אז בהנהגת היו"ר הותיק דניז באייקל, הודיעה כי תהיה מוכנה לתמוך בחבילת השינויים שמציעה הממשלה, ובתנאי שיוצאו ממנה הסעיפים הנוגעים למינוי השופטים והתובעים הציבוריים וכן הסעיף המקשה על בתי המשפט לסגור מפלגות. ארדואן, כמובן, סירב בנימוס – הוא איננו מתכוון לפספס את ההזדמנות להשיג שליטה ברשות השלטון השלישית.

תקווה חדשה משמאל

עד לחודש מאי האחרון נראה היה כי כפי שקרה בפעמים קודמות בהם מגיע ארדואן להתמודדות ציבורית אל מול המחנה החילוני, גם הפעם ינחל הצלחה. האופוזיציה החילונית העיקרית – מפלגת העם הרפובליקנית, בראשות היו"ר הוותיק דניז באייקל, נראתה ישנה, אפורה, אליטיסטית וממוסדת, וכמי שמעדיפה התמודדות בבתי המשפט על פני התמודדות אלקטוראלית. השינוי התחולל כשלפתע נחשפה ברשת קלטת המתעדת יחסי מין בין באייקל לבין צירה מטעם מפלגת העם הרפובליקנית שהייתה בעבר מזכירתו. באייקל, אשר שנים שלט במפלגה ביד ברזל והצליח למנוע כל ניסיון להחליפו, נאלץ להתפטר.

ב-22 למאי, 12 יום לאחר התפטרותו של באייקל, קיימה מפלגת העם הרפובליקנית של הקונגרס ה-33 שלה ובו נבחר כמאל קיליצ'דרולו כמנהיג המפלגה.

כמאל קיליצ'דרולו בנאום זכייתו בראשות מפלגת העם הרפובליקנית, בקונגרס המפלגה. (צילום: National Turk)
כמאל קיליצ'דרולו בנאום זכייתו בראשות מפלגת העם הרפובליקנית, בקונגרס המפלגה. (צילום: National Turk)

הרקע של קיליצ'דרולו אינו הרקע הטיפוסי למנהיג של מפלגת העם הרפובליקנית – הוא מגיע מהאזורים העניים של דרום-מזרח טורקיה, כורדי מבחינה אתנית, ושייך לזרם האלוי (Alevi) באסלאם –  אשר נפוץ בעיקר בטורקיה. קיליצ'דרולו, כלכלן בהכשרתו, התחיל את עיסוקו הציבורי דווקא כפקיד בשרות הציבורי, עת שימש ככלכלן באגפים שונים במשרד האוצר הטורקי וכן במוסד לביטוח לאומי.

את דרכו הפוליטית החל בשנת 94, ולפרלמנט נכנס לראשונה ב-2002 כציר של מפלגת העם הרפובליקנית מאיסטנבול. אט-אט הוא קנה לעצמו שם של פוליטיקאי כריזמטי, נעים הליכות (מה שזיכה אותו בכינוי "גנדי", שכן הפוליטיקאים הטורקים מתאפיינים בכוחנות ובאגרסיביות רבה), וכלוחם בשחיתות – וזאת לאחר שחשף מספר פרשיות בהם היו מעורבים חברי מפלגת הצדק והפיתוח, ואף גרם לכמה מהם להתפטר. ב-2009 התמודד מטעם מפלגת העם הרפובליקנית על ראשות עיריית איסטנבול, ואף על פי שהפסיד (מאז 1994 עיריית איסטנבול נשלטת בידי מפלגתו של ארדואן), הוא הצליח להגדיל משמעותית את התמיכה במפלגה בעיר וזכה בשל כך לפרסום רב ברחבי המדינה.

כבר בנאום כניסתו לתפקיד, החל קיליצ'דרולו לתקוף את ארדואן. גם באייקל, קודמו, היה אופוזיציונר מובהק לארדואן. אולם השומע את דברי קיליצ'דרולו מבחין היטב בהבדל: קילצ'דרולו ממעט לדבר על ההשתלטות הדתית שמוביל ארדואן או על הפגיעה במורשת אתאטורק. תחת זאת הוא מדבר על מצוקת האבטלה החריפה ועל ההתעשרות המהירה של ארדואן ושל מקורביו, ועל הצורך של מפלגת העם הרפובליקנית לחזור לערכיה הסוציאל-דמוקרטיים.

בחירות מקדימות

קיליצ'דרולו, אשר הצליח לעורר גל של התלהבות בחלקים רבים מן הציבוריות הטורקית, לא חדל מלתקוף את ארדואן וממשלתו, ומבסס על כך את קמפיין ההתנגדות להצעת הממשלה לרפורמה בחוקה – אותה הוא מכנה "ניסיון ההפיכה של ארדואן". גם ארדואן, מצדו, לא מבסס את הקמפיין של מפלגתו על תוכן השינויים המוצעים, אלא מתמקד בהישגיה של ממשלתו עד כה, במתקפת-נגד על קיליצ'דרולו, ובעיקר בקריאה "לסגור חשבון" עם מתכנני ההפיכה של 1980, שלא יוסיפו להנות מחסינות מפני העמדה לדין באם תאושר הרפורמה החוקתית של ארדואן.

אדיל גור, מומחה סקרים טורקי, הסביר, בראיון ל"הורייט", כי בחברה כה משוסעת כחברה הטורקית, יעילותם של הקמפיינים הפוליטיים יורדת, ולפיכך הקושי העומד בפני מי מהצדדים שמעוניין ברוב-קולות הוא גדול ביותר. הפוליטיקאים הטורקים – מכל המפלגות, מודעים לגודל השעה, ולא מחמצים הזדמנות לנסות ולשלהב את בוחריהם.

ואכן, קואליציית המתנגדים לרפורמה של ארדואן מכילה גורמים אשר ככל הנראה לא יימצאו באותו צד של המתרס בשום נסיבות אחרות – פרט למפלגת העם הרפובליקנית, הצטרפה מפלגת "הפעולה הלאומית" האולטרא-לאומנית והודיעה שתקרא לבוחריה להצביע כנגד הצעת הממשלה, וכן המפלגה הלאומית הכורדית – מפלגת "השלום והדמוקרטיה", אשר קוראת לתומכיה להחרים את ההצבעה. עם זאת, כדאי לזכור כי  מרבית הכורדים אינם מצביעים למפלגת השלום והדמוקרטיה, אלא למפלגת הצדק והפיתוח בראשות ארדואן.

את תוצאות משאל-העם קשה לחזות – סקר של חברת A&G  ניבא 45.2% למצביעי ה-"כן" ו-44% למצביעי ה-"לא". בסקר אחר שערכה חברת "SONAR" היו התוצאות 50.9% למצביעי ה-"לא" ו-49.1% למצביעי ה-"כן". ההפרשים בשני הסקרים, יש לציין, בטווח סטיית התקן.

תהא תוצאת משאל-העם אשר תהא, משמעותה צפויה להיות רחבה. ראשית, הניצחון יתן מומנטום פוליטי לצד המנצח לקראת הבחירות הכלליות של יולי 2011. שנית, תוצאות משאל-העם יקבעו – לכאן או לכאן, את המידה בה מעוניין הציבור הטורקי להגביל את עצמו ואת נבחריו ביכולת לערער ולשנות את עיקרי השיטה הכמאליסטית.

רוצים לקבל הודעה בדוא”ל בכל פעם שהבלוג מתעדכן? לחצו כאן
מודעות פרסומת

"חל שינוי מהותי במדיניות החוץ הטורקית" – ראיון עם ד"ר אלון ליאל

אלון ליאל
אלון ליאל

את עבודת הדוקטורט שלו כתב ד"ר אלון ליאל על השפעת משברי האנרגיה בשנות ה-70 וראשית שנות השמונים על טורקיה בכלל ומדיניות החוץ הטורקית בפרט. עקב תהליכי צמיחה ופיתוח מואצים שעבר, פיתח המשק הטורקי באותה תקופה תלות גבוהה במיוחד בנפט, שהפכה אותו פגיע במיוחד במשברים שהתרגשו על שוק האנרגיה הבינלאומי והמקומי כאחד. במקביל, חוותה טורקיה בשנות השבעים אי-יציבות פוליטית וגלים של אלימות פוליטית שהביאו למותם של למעלה מ-5,000 אזרחים ולפציעתם של למעל מ-10,000. הקץ לאי-היציבות הקיץ בספטמבר 1980, עת עלו כוחותיו של הצבא הטורקי לאנקרה הבירה, ולא חזרו לקסרקטיניהם אלא כעבור שנתיים תמימות. לשינויים הדרמטיים האלה, הקשורים קשר הדוק למשברי האנרגיה שפקדו את המדינה, היה ליאל עד עת שימש כמיופה הכוח של ישראל בטורקיה (באותה תקופה בין ישראל וטורקיה לא התקיימו יחסים בדרג שגריר) בין השנים 81' ל-83'. ליאל שימש גם כסגן מנהל מחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ ובין השנים 2000-2001 כמנכ"ל משרד החוץ. כמו כן, פרסם ליאל 3 ספרים העוסקים בטורקיה ("תורכיה במזרח התיכון", "תורכיה: צבא אסלאם ופוליטיקה" ו"דמו-אסלאם") והוא משמש כמרצה בחוג ליחסים בין-לאומיים באוניברסיטה העברית ובמרכז הבין-תחומי בהרצליה. פרט לתפקידיו הקשורים ביחסי ישראל-טורקיה, שימש ליאל בין השנים 92'-94' כשגריר ישראל בדרום-אפריקה ובשנים 94'-96' כמנכ"ל משרד הכלכלה והתכנון. בנוסף, עמד ליאל ב-2003  בראש מגעים לא-רשמיים בין ישראל לסוריה, שנעשו בתיווך טורקי – ובהמשך שוויצרי, ותוך ידוע ממשלת ישראל. להמשיך לקרוא ""חל שינוי מהותי במדיניות החוץ הטורקית" – ראיון עם ד"ר אלון ליאל"