משהו חדש מתחיל

"משהו חדש מתחיל" – זו הייתה סיסמאת הבחירות של "הבית היהודי" בראשות שר הכלכלה והמסחר נפתלי בנט. החידוש הראשון אליו נתכוונה הסיסמא מובן מאליו – חילופי דורות פוליטיים במפלגת הציונות הדתית. אולם מעבר לחילופי הגברי, נדמה ש"משהו" נוסף מתחיל. משהו חדש-ישן.

אמש נתבשרנו כי משרד הכלכלה והמסחר, בהובלת השר בנט, שוקד על "תוכנית 1981", המזכירה במידה רבה יותר הספר 1984 – על פי התוכנית, יחידות צה"ליות יאיישו את הנמלים ויפעילו אותן, במקרה של שביתת עובדי הנמלים. זאת במטרה לשבור את כוחה של העבודה המאורגנת בנמלים, בהשראת מהלך דומה שנקט רונלד רייגן.

בנט. (צילום: The Israel Project)
בנט. (צילום: The Israel Project)

ראשית, ההצעה של בנט מטרידה ביותר בשל הפגיעה החריפה במימוש זכות העובדים להתארגן בכלל ולשבות בפרט – זכויות אדם יסודיות ביותר אשר הוכרו כבר במאה ה-19 ומאז אושררו באינספור אמנות בינלאומיות.

שנית, נוכח היותו של צה"ל צבא-הגנה המבוסס על גיוס חובה, הרי שהמחשבה על שימוש בחיילים, שגוייסו מכח חוק, לצורך שבירת שביתה של עובדים קשה שבעתיים, לא כל שכן כשהחיילים הללו עשויים להיות בניהם או קרוביהם של העובדות והעובדים השובתים. בעלי תודעה היסטורית יתקשו שלא להיזכר באופן בו תעשיינים בארה"ב של תחילת המאה ה-20 שכרו כנופיות פשע כדי לשבור שביתות של פועלים.

היות והדברים הללו ודאי לא נעלמו מעיניו של בנט, נשאלת השאלה, מהו היגיון-הפעולה אשר הנחה את בנט, אשר כפי שהוכח במערכת הבחירות מבין דבר-או-שניים ביחסי ציבור, להציע הצעה כה פרובוקטיבית?

התשובה לכך טמונה באותו דבר חדש אשר בנט מעוניין להתחיל – בהציעו להשתמש בצבא ככלי לפתרון בעיה אזרחית-פנימית בנט מחיל את ההיגיון של השטחים הכבושים אל תוככי מדינת ישראל. בשטחים הכבושים, הרי, הצבא הוא הריבון, והוא המנהל את חיי היום-יום לשבט (הפלסטינים) או לחסד (המתנחלים). את אותו הסדר מעוניין להחיל בנט, עקב בצד אגודל, בישראל. בכך מסמנת בחירתו של המגמה של חדירת ההגיון המתנחלי אל תוך הפוליטקה הישראלית. ומה שבעיני ישראלים רבים נחשב לחצר האחורית של מדינת ישראל הופך אט-אט אל השער הקדמי.

רוצים לקבל הודעה בדוא”ל בכל פעם שהבלוג מתעדכן? לחצו כאן

פסיקת בג"ץ, גבולות ההפרטה וקרב הבלימה של שופטי העליון

ביום חמישי האחרון נפל דבר בישראל. בית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, החליט, ברוב של שמונה שופטים מול מול אחד, כי לא יוקם בית סוהר פרטי בישראל. בכך הסתיים בהצלחה מאבק ציבורי ומשפטי בן כחמש שנים כנגד הקמת בית הסוהר הפרטי של לבייב, שפירושו הפקעת הבלעדיות של הסמכות לשלילת חירות מידי המדינה, והעברתו לידי גורם פרטי.

להמשיך לקרוא "פסיקת בג"ץ, גבולות ההפרטה וקרב הבלימה של שופטי העליון"

המשחק הכפול של שלי יחימוביץ'

היא פרלמנטרית מעולה, היא אשפית תקשורת, היא אומרת את כל הדברים הנכונים, אולם היא משחקת משחק כפול. להמשיך לקרוא "המשחק הכפול של שלי יחימוביץ'"

לבייב לא יבנה עוד צלמון

כלא צלמון בגליל הוא סיפור הצלחה. בית הסוהר פועל מתוך תפיסה שיקומית ומפעיל תוכניות להכשרה-מקצועית של אסירים ותוכנית גמילה מסמים המוצלחת ביותר בשירות בתי-הסוהר. כמו כן, לאחר השחרור שוהים האסירים-לשעבר, תחת השגחה מקצועית, בהוסטלים העוזרים להם לרכך את החזרה אל החברה (שכידוע היא קשה למדי עבור אסירים רבים) ולהיטיב להשתלב בשוק-העבודה. אני מניח אפוא שאיש לא יופתע מכך שכמות האסירים מצלמון שחוזרים לכלא נמוכה בצורה משמעותית מאשר בבתי-כלא אחרים.

כלא צלמון, בתור בית-סוהר שיקומי, מבקש, בעצם, לייתר את עצמו (ברמה העקרונית כמובן), היינו, שלא יהיה בו צורך ולא יהיה בו שימוש. זהו כמובן גם אינטרס לאומי אינטרס חברתי – לצמצם עד אפס את מספר האסירים.

חברה פרטית, מאידך גיסא, שונה בתכלית השוני. המטרה של חברה פרטית, מעצם טבעה, היא להניב רווחים, וכמה שיותר מהם. לכן ברור לחלוטין שכלא ככלא צלמון לא יכול להיות בבעלות פרטית – זה פשוט לא רווחי.

עלינו לזכור את הדברים האלה כשאנחנו שומעים טיעונים מגוכחים מצד מצדדי הפרטת בתי הסוהר כאילו ההפרטה תטיב עם האסירים. לב לבייב לא יבנה עוד צלמון, כי מטרתו להרוויח והדרך לרווח מ"שירותי כליאה" טמונה בהגדלת מספר האסירים – בעידן של בתי-סוהר מופרטים, כלא כצלמון הוא בלתי-אפשרי.

ולא מדובר בגוזמא פרי-דמיוני. אנחנו יודעים שבמדינות בהן בוצעה הפרטה מלאה של בתי-הסוהר (כפי שמתוכננת בישראל), למשל ארה"ב, נוצר לובי של חברות הכליאה להחמרת הענישה הפלילית. התוצאה – אחוז אחד (!) מכלל אוכלוסיית ארה"ב יושב בבתי סוהר.

ולמרות שזה הפאן שחשיבותו היא הנמוכה ביותר, גם מבחינת העלויות אין כל חסכון – להפך.

אז, שלא יעבדו עליכם.

אוטובוסים והמרחב הציבורי

התאגידים משתלטים לנו על המרחב הציבורי. לא צריך להיות מרקסיסט כדי להבין זאת (למרות שזה מומלץ:-)), מספיק לגור בת"א. במקרה הטוב מדובר על שלטים ופרסומות לאן שלא תפנה ראשך, ובמקרה הרע זה משהו בסגנון שדרות אורנג'.

אבל רשומה זו לא תעסוק במרחב הציבורי והפרטתו המתעצמת, אלא תתמקד בחלק מסויים של מצב זה – התחבורה הציבורית (למה? כובע.).

ובכן, עוד כשהנוסע ממתין לאוטובוס, הוא חשוף לפרסומות הממלאות את חלל התחנות. האוטובוסים עצמם מכוסים בפרסומות 'מכף רגל ועד ראש' – דפנות האוטובוס, חלקו האחורי – כל שביב של חלל פנוי מאכלס פרסומת.

אך פה זה לא נגמר, לעיתים ניתן למצוא בתוך האוטובוס מדפים עם גלויות פרסומיות. הגדילה לעשות חברת "קווים" אשר הציבה בתוך האוטובוסים שלה מסכים המשדרים פרסומות ללא הרף. אבל זה old news. היום בבוקר, בעודי נוסע באוטובוס, נתקלתי במה שאני מקווה מאוד שלא יהפך לטקטיקת פרסום נפוצה: חלל האוטובוס כולו – התקרה, גב הכיסאות, הדפנות הפנימיות – על כל אלה הודבקו כרזות של "קוקה-קולה".על קצה המזלג

בכל הנוגע למוצרים/שירותים מסחריים ברשת, מופעל ע"פ רוב אחד משני המודלים הבאים – או שישנו תוכן/מוצר/שירות שהמשתמש משלם עליו והוא נטול פרסומות, או שישנו תוכן/מוצר/שירות שהמפרסמים משלמים עליו, ולמשתמש הוא ניתן בחינם. במקרה של התחבורה הציבורית לעומת זאת, על אף שהפרסום על גבי האוטובוס הולך וגובר, התשלום עבור נסיעה אף לא פחת (שלא נדבר על ביטולו כליל).

ומה אני רוצה לומר? שני דברים: ראשית, יש לאלץ את החברה ("דן" במקרה הזה) לבחור האם היא עוברת למודל "גוגלי" של רווחים מפרסום על גבי ובתוך האוטובוסים או שמא היא מרוויחה את כספה דרך גביית תשלום מהנוסעים. שנית, כלל לא היינו מגיעים לכל המצב הזה לו תחבורה ציבורית, שירות חיוני ובסיסי לאזרח בעל משמעויות חברתיות ואקולוגיות כאחד, היה מסופק ע"י המדינה ולא ע"י גורמים פרטיים.

גלאון ופירורי התקציב

העליהום התקשורתי על זהבה גלאון לא יכול שלא להראות מתוכנן – הנושא זכה לפרסום נרחב ללא כל פרופורציה לחשיבות האמיתית (האפסית) של העניין. להמשיך לקרוא "גלאון ופירורי התקציב"