אתר "הגדה השמאלית" , המזוהה עם חד"ש, הוא אחת מהזירות האינטרנטיות החשובות והמעניינות להבנת הלכי-הרוח והדיונים הפנימיים בשמאל הרדיקלי בישראל. האתר קיים מזה כשבע שנים וכותבים בו דמויות שונות מהשמאל הרדיקלי כד"ר אפרים דוידי, גדעון ספירו, חיים ברעם, ראובן קמינר וח"כ לשעבר תמר גוז'נסקי.
לאחרונה עלה באתר קמפיין שסיסמתו "מרואן עדיין חי – צבא החברים של ברגותי", כאשר גם הטקסט וגם העיצוב הגרפי ניסו ליצור הקבלה לקמפיין למען שחרור גלעד שליט. כותרתו של העמוד "שחררו את ברגותי – שחררתם את גלעד – מסע התעמולה הבולט בחסרונו". בעמוד עצמו נכתב, בין השאר "בספקטרום הרחב של הדיון הציבורי בנושא שחרור החייל החטוף/שבוי, גלעד שליט, נעדר לרוב השיח הנוגע לשחרור האסירים הפלסטינים הנמצאים משך שנים בכלא הישראלי, חלקם אסירים פוליטים שלא עונים לביטוי הציני – עם דם על הידיים.", והטקסט מסתיים בשורה הבאה "החזירו את ברגותי הביתה. גם לו ולאסירים רבים אחרים ממתינים בבית מאות אלפי תומכים ובני משפחה.".
באותו רגע ממש נזכרתי מדוע לא הצבעתי חד"ש. מעולם לא היה הניכור החד"שי כלפי כל מה שהוא ישראלי, ציוני, לאומי וקונצנזואלי כה ברור. חוסר היכולת לגלות אמפתיה כלפי הכאב של רוב הציבור הישראלי (שלא נדבר על השתתפות בכאב), הגיחוך, הלעומתיות – כל אלה שבו והתגלו בקמפיין הנ"ל. מובן שהעניין אינו תמיכה או התנגדות לשחרורו של ברגותי, שאפילו השר פואד בן אליעזר תומך בשחרורו – העניין הוא הסלידה מהחברה הישראלית עצמה שדומה שהשמאל הרדיקלי לא מנסה להסתיר.
זוהי מחלתם של מי שכבר יותר מידי זמן הולכים לפני המחנה, עד שכל קשר בינם לבין המחנה נשכח ואבד. ההתמכרות לאוויר האולימפי, לצדקנות ולתחושת הבדידות המזהרת גוזרים על חד"ש חוסר השפעה ורלוונטיות.
נדמה היה שחד"ש מתבגרת פוליטית – המהלך של "עיר לכולנו" בת"א היה צעד בכיוון הנכון. אולם נראה שכשלון המהלך בבחירות לכנסת, שלושה חודשים מאוחר יותר גרם לחד"ש לחזור לסורה.
חבל, ככה לא בונים שמאל חדש.
(פורסם במקור ב"עבודה שחורה")
כמאל 