ביום חמישי האחרון נפל דבר בישראל. בית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, החליט, ברוב של שמונה שופטים מול מול אחד, כי לא יוקם בית סוהר פרטי בישראל. בכך הסתיים בהצלחה מאבק ציבורי ומשפטי בן כחמש שנים כנגד הקמת בית הסוהר הפרטי של לבייב, שפירושו הפקעת הבלעדיות של הסמכות לשלילת חירות מידי המדינה, והעברתו לידי גורם פרטי.
להמשיך לקרוא "פסיקת בג"ץ, גבולות ההפרטה וקרב הבלימה של שופטי העליון"
כלא צלמון בגליל הוא סיפור הצלחה. בית הסוהר פועל מתוך תפיסה שיקומית ומפעיל תוכניות להכשרה-מקצועית של אסירים ותוכנית גמילה מסמים המוצלחת ביותר בשירות בתי-הסוהר. כמו כן, לאחר השחרור שוהים האסירים-לשעבר, תחת השגחה מקצועית, בהוסטלים העוזרים להם לרכך את החזרה אל החברה (שכידוע היא קשה למדי עבור אסירים רבים) ולהיטיב להשתלב בשוק-העבודה. אני מניח אפוא שאיש לא יופתע מכך שכמות האסירים מצלמון שחוזרים לכלא נמוכה בצורה משמעותית מאשר בבתי-כלא אחרים.
כלא צלמון, בתור בית-סוהר שיקומי, מבקש, בעצם, לייתר את עצמו (ברמה העקרונית כמובן), היינו, שלא יהיה בו צורך ולא יהיה בו שימוש. זהו כמובן גם אינטרס לאומי אינטרס חברתי – לצמצם עד אפס את מספר האסירים.
חברה פרטית, מאידך גיסא, שונה בתכלית השוני. המטרה של חברה פרטית, מעצם טבעה, היא להניב רווחים, וכמה שיותר מהם. לכן ברור לחלוטין שכלא ככלא צלמון לא יכול להיות בבעלות פרטית – זה פשוט לא רווחי.
עלינו לזכור את הדברים האלה כשאנחנו שומעים טיעונים מגוכחים מצד מצדדי הפרטת בתי הסוהר כאילו ההפרטה תטיב עם האסירים. לב לבייב לא יבנה עוד צלמון, כי מטרתו להרוויח והדרך לרווח מ"שירותי כליאה" טמונה בהגדלת מספר האסירים – בעידן של בתי-סוהר מופרטים, כלא כצלמון הוא בלתי-אפשרי.
ולא מדובר בגוזמא פרי-דמיוני. אנחנו יודעים שבמדינות בהן בוצעה הפרטה מלאה של בתי-הסוהר (כפי שמתוכננת בישראל), למשל ארה"ב, נוצר לובי של חברות הכליאה להחמרת הענישה הפלילית. התוצאה – אחוז אחד (!) מכלל אוכלוסיית ארה"ב יושב בבתי סוהר.
ולמרות שזה הפאן שחשיבותו היא הנמוכה ביותר, גם מבחינת העלויות אין כל חסכון – להפך.
אז, שלא יעבדו עליכם.
כמאל 