"משהו חדש מתחיל" – זו הייתה סיסמאת הבחירות של "הבית היהודי" בראשות שר הכלכלה והמסחר נפתלי בנט. החידוש הראשון אליו נתכוונה הסיסמא מובן מאליו – חילופי דורות פוליטיים במפלגת הציונות הדתית. אולם מעבר לחילופי הגברי, נדמה ש"משהו" נוסף מתחיל. משהו חדש-ישן.
אמש נתבשרנו כי משרד הכלכלה והמסחר, בהובלת השר בנט, שוקד על "תוכנית 1981", המזכירה במידה רבה יותר הספר 1984 – על פי התוכנית, יחידות צה"ליות יאיישו את הנמלים ויפעילו אותן, במקרה של שביתת עובדי הנמלים. זאת במטרה לשבור את כוחה של העבודה המאורגנת בנמלים, בהשראת מהלך דומה שנקט רונלד רייגן.
בנט. (צילום: The Israel Project)
ראשית, ההצעה של בנט מטרידה ביותר בשל הפגיעה החריפה במימוש זכות העובדים להתארגן בכלל ולשבות בפרט – זכויות אדם יסודיות ביותר אשר הוכרו כבר במאה ה-19 ומאז אושררו באינספור אמנות בינלאומיות.
שנית, נוכח היותו של צה"ל צבא-הגנה המבוסס על גיוס חובה, הרי שהמחשבה על שימוש בחיילים, שגוייסו מכח חוק, לצורך שבירת שביתה של עובדים קשה שבעתיים, לא כל שכן כשהחיילים הללו עשויים להיות בניהם או קרוביהם של העובדות והעובדים השובתים. בעלי תודעה היסטורית יתקשו שלא להיזכר באופן בו תעשיינים בארה"ב של תחילת המאה ה-20 שכרו כנופיות פשע כדי לשבור שביתות של פועלים.
היות והדברים הללו ודאי לא נעלמו מעיניו של בנט, נשאלת השאלה, מהו היגיון-הפעולה אשר הנחה את בנט, אשר כפי שהוכח במערכת הבחירות מבין דבר-או-שניים ביחסי ציבור, להציע הצעה כה פרובוקטיבית?
התשובה לכך טמונה באותו דבר חדש אשר בנט מעוניין להתחיל – בהציעו להשתמש בצבא ככלי לפתרון בעיה אזרחית-פנימית בנט מחיל את ההיגיון של השטחים הכבושים אל תוככי מדינת ישראל. בשטחים הכבושים, הרי, הצבא הוא הריבון, והוא המנהל את חיי היום-יום לשבט (הפלסטינים) או לחסד (המתנחלים). את אותו הסדר מעוניין להחיל בנט, עקב בצד אגודל, בישראל. בכך מסמנת בחירתו של המגמה של חדירת ההגיון המתנחלי אל תוך הפוליטקה הישראלית. ומה שבעיני ישראלים רבים נחשב לחצר האחורית של מדינת ישראל הופך אט-אט אל השער הקדמי.
רוצים לקבל הודעה בדוא”ל בכל פעם שהבלוג מתעדכן? לחצו כאן
הראיון שהעניקה שלי יחימוביץ' לגידי וייץ ב'הארץ' הוא שלב נוסף בהגדרתה העצמית כימין-סוציאלי, תפיסה שהיסטורית הופיעה כניגודה של הסוציאל-דמוקרטיה וכשלילתה.
יחימוביץ'. שוברת ימינה. (צילום: זאב ינאי)
על כך שעמדותיה של יחימוביץ' אינן מתיישבות עם סדר יום סוציאל-דמוקרטי כלשהו עומדים זה מכבר גם מי שנאלצים לתרץ אותן כ'טקטיקה', משמע, כסטייה תועלתנית למען השגת המטרה. ואולם, מאחר ובעמדותיה של יחימוביץ' ניתן לזהות מזה זמן קו רציף של 'שבירה ימינה', כפי שהיטיב לזהות אתר 'סרוגים', דומני שניתן להסיק שדבריה אינם 'טקטיקה' אלא ביטוי של עמדותיה כמות שהן.
דבריה על ההתנחלויות הם ללא ספק ליבת הראיון. 'לשעתו', היא מסבירה, הייתה ההתנחלות 'מהלך קונסנזואלי לחלוטין, ומי שקומם את ההתיישבות בשטחים זה מפלגת העבודה. זאת עובדה, עובדה היסטורית'. אך זו אינה עובדה היסטורית, אלא עיוותה; חצי-אמת שמקורה בשמאל היוני שנועדה לנגח את תומכי הפשרה הטריטוריאלית שבמפלגת העבודה, ואשר אומצה בהמשך על ידי הימין המתנחלי.
יחימוביץ' ממשיכה ומאמצת את הטיעון המתנחלי כאשר היא מציינת כי עלות הקמת בית ספר לכל מספר ילידים בהתנחלות היא כעלות הקמתו בתוך הקו הירוק. אך מבלי להתבלבל היא מיד סותרת את עצמה ומוסיפה: 'אני לא אומרת שההתנחלויות עצמן לא עלו יותר כסף'. בהמשך לסתירה זו היא טוענת כי 'אני מכירה את המשוואה הידועה הזאת – שאם לא היו התנחלויות אז הייתה מדינת רווחה בתוך גבולות ישראל', ומדגישה ש'אין לה קשר למציאות'.
דומני, שלא אטעה אם אזהה בתיזה שיחימוביץ' סבורה ש'אין לה קשר למציאות' עיוות של תיזת 'מנגנון הפיצוי של הכיבוש' שהצעתי במאמרי 'היסודות המעמדיים של הכיבוש'. במאמר זה טענתי כי הקמת מדינת הרווחה החלופית בהתנחלויות איפשרה לימין לפרק את מדינת הרווחה בתוך הקו הירוק, תוך הצעת פיצוי לשכבות הנמוכות שנפגעו ממדיניות זו. בסיס טענת 'מנגנון הפיצוי של הכיבוש' הוא פוליטי ולא חשבונאי: היא מצביעה על כך שכמו כל מפעל קולוניאלי משמש הכיבוש לעיצוב היחסים החברתיים בתוך המטרופולין, היינו בישראל הריבונית. תיזה זו שוללת את ההיגיון החשבונאי של עמדת 'כסף לשכונות ולא להתנחלויות' בנוסח 'שלום עכשיו', ומציעה במקומו הגיון פוליטי המצביע על זיקת הגומלין בין התמשכות הכיבוש, התרחבות מפעל ההתנחלות, הפרטת מדינת הרווחה והתבססות ההגמוניה של הניאו-ליברליזם הישראלי. יחימוביץ', לעומת זאת, חוזרת אל ההיגיון החשבונאי, אם כי היא מאמצת את גירסתו הימנית ולפיה בית ספר בהתנחלויות = בית ספר בישראל, וכך היא מתעלמת מכך שבתי ספר נבנו בהתנחלויות אך לא בישראל, כדי לפרק את מדינת הרווחה.
אלא, שיחימוביץ לא סברה כך תמיד. להפך, בראיון לנחמיה שטרסלר ב'הארץ' בדצמבר 2005, זמן קצר לאחר שנכנסה לפוליטיקה אמרה יחימוביץ' כי 'בזמן שנמחקה פה מדינת הרווחה, בזמן שהופסקו ההשקעות בערי הפיתוח, קמה מדינת רווחה חלופית מעבר לקו הירוק. שם יש מקומות עבודה, שם יש תקציבי תרבות גבוהים, ומענקי פיתוח ובנייה. ברור לחלוטין שמפעל הכיבוש הענק הזה פגע בכלכלת המדינה ופגע ברשת הסוציאלית של המדינה'. מה גרם ליחימוביץ' לשנות את עמדתה? דומה שההסבר לכך מצוי ב'שבירה ימינה' שלה ובאימוץ ההיגיון המתנחלי.
מכללית אריאל. (צילום: Ori~)
ההיגיון המתנחלי משפיע גם עמדותיה החברתיות של יחימוביץ'. כך למשל עמדתה ביחס ל'מרכז האוניברסיטאי באריאל', שההכרה בו כאוניברסיטה, לדבריה, חייבת להיות מותנית בשיקולים אקדמיים בלבד. בכך מתעלמת יחימוביץ' לא רק משיקולים מדיניים ומשפטיים, אלא גם מן העובדה, שבהתאם למסורת הסוציאל-דמוקרטית בישראל מתקיים תיכנון אקדמי, הקובע האם צריך להקים עוד אוניברסיטאות והיכן. עולה, כי ביחס להתנחלויות מוכנה יחימוביץ' לאמץ את גישת השוק: כל מוסד שייקנה רמה אקדמית יוכרז כאוניברסיטה. זוהי בדיוק העמדה שבשמה מקדמים רייכמן והמרכז הבין-תחומי את הפרטת ההשכלה הגבוהה.
הראיון חושף גם כשל העשוי לסביר כיצד מתחת למיתוג העצמי הסוציאל-דמוקרטי אימצה יחימוביץ' גירסה ימנית של הציונות. באופן מביך היא מציינת ש'אני לא מכירה ויכוח … על ציונות וסוציאליזם' בתנועת העבודה, בעוד שוויכוח זה היה אחד המקורות הפוריים לגיבוש הסינתיזה הציונית-סוציאליסטית. בהמשך הראיון היא מוסיפה לרדד את הציונות להמנון, דגל ושירות קרבי, באופן המוציא גם את חזונו של הרצל ב'אלטנוילנד' מגבולות הגדרת הציונות של יחימוביץ'.
יחימוביץ' נוקטת בהפרדה שאיפיינה את עמדת 'שלום עכשיו', רק במהופך: הם חשבו כי ניתן להגיע לשלום מבלי לתקן את החברה, היא סבורה כי ניתן ללחום לצדק חברתי תוך התעלמות מזיקת הגומלין בין ההתנחלויות למשטר ההפרטה. יסודה של תפיסה סוציאל-דמוקרטית הוא עיצוב החברה תוך זיהוי יחסי הגומלין בין תחומי החיים השונים, כלכלה, חברה, כיבוש וזכויות אדם, למשל. הימין הסוציאלי סבור כי ניתן להשיג צדק חברתי בנפרד משאר התחומים.
מדוע חשובה הבחנה בין ימין סוציאלי לסוציאל דמוקרטיה? ככל שהוויכוח על השטחים הולך ומתקרב להכרעה מעתיקים המתנחלים את זירת הפעולה שלהם אל תוך ישראל הריבונית, ותוך אימוץ גישת הימין הסוציאלי הם פועלים לעצב אותה בדמותם. הפרדה והנגדה בין עמדותיה של הציונות הסוציאליסטית לבין הימין-הסוציאלי היא חיונית, אפוא למאבק על דמותה של ישראל.
ומהי המסקנה הפוליטית? מבחינה סוציאל-דמוקרטית עדיף עמיר פרץ על יחימוביץ'; יחימוביץ' עדיפה על הרצוג ומצנע הניאו-ליברלים. אם יחימוביץ' תבחר לראשות המפלגה, חשוב שהיא תמצא מולה אופוזיציה סוציאל-דמוקרטית.
רוצים לקבל הודעה בדוא”ל בכל פעם שהבלוג מתעדכן? לחצו כאן
ביום חמישי האחרון נפל דבר בישראל. בית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, החליט, ברוב של שמונה שופטים מול מול אחד, כי לא יוקם בית סוהר פרטי בישראל. בכך הסתיים בהצלחה מאבק ציבורי ומשפטי בן כחמש שנים כנגד הקמת בית הסוהר הפרטי של לבייב, שפירושו הפקעת הבלעדיות של הסמכות לשלילת חירות מידי המדינה, והעברתו לידי גורם פרטי.
ידיעה של מזל מועלם ב"הארץ" מבשרת על שורה של מהלכים, שעיקרם פגישות עם למעלה מ-3,000 פעילי מפלגה וחתירה לשינויי תקנון, בהם נוקט שאול מופז במגמה לכבוש את המפלגה מידי ציפי לבני. בכך נפתח סיבוב נוסף בקרב שנסוב לא רק על ההנהגה הפרסונלית של המפלגה, אלא גם על אופיה וצביונה.
את הסרט מאיר העיניים Money As Debt הכרתי עוד לפני כשנה, אם אני לא טועה דרך הפנייה של ד"ר אודי מנור בבלוג שלו. כעת, בעיצומו של המשבר הפיננסי הסרט אקטואלי מתמיד ומסביר בצורה פשוטה יחסית את מהותו של המשבר הפיננסי. לא נותר לי אלא להמליץ לצפות בסרט:
רוצים לקבל הודעה בדוא”ל בכל פעם שהבלוג מתעדכן? לחצו כאן
במאמרו "מפלגה זה רק שם" (הארץ, 24.09.08) כותב עוזי בנזימן "על קדימה מיותר להרחיב את הדיבור: היא קמה כמבצע מכירות של סוף העונה, שנועד להפיק רווחים מאווירה ציבורית מזדמנת. היא אספה אל שורותיה מן הגורן ומן היקב הפוליטיים, ניסחה בחיפזון מצע ודהרה אל הקלפיות לקטוף את התשואה, כשהיא נישאת על כנפי הגעגועים לאריאל שרון ועל הפעלולים התקשורתיים של ראובן אדלר ושות'. קדימה היא מקבץ אקראי של אנשים שאין להם דבר במשותף – לבד מניצול ההזדמנות שנקרתה להם ב-2006 להימנות עם הנהגת המדינה." להמשיך לקרוא "זהותה המינית של קדימה"←
(למרות שאמרתי מראש שבימים אלה אתקשה לעדכן את הבלוג באופן תדיר אם בכלל, הייתה לנו מלחמה בדרום ובעוד כעשרה ימים יש בחירות – ופטור בלא כלום אי-אפשר.)
הבחירות האלה, כך חשבו רבים ובהם אני, יסובו סביב השאלות הגדולות של חלוקת העושר הלאומי ואופן ההתערבות בכלכלה (שכן גם מה שמכונה 'אי-התערבות ממשלתית בכלכלה' היא התערבות לעילא ולעילא, מבחינת בחירה מודעת שלא לעשות), סימן להתפתחות והתבגרות בשיח הפוליטי הישראלי. והנה בא לו המבצע בדרום והשיח החברתי נוצק תחת עפרת, ללמדנו, או אולי יותר נכון – להזכיר לנו, שלבני האדם, ומשום מה ביייחוד לאלה החיים במזרח התיכון, יש נטייה מעצבנת במיוחד שלא לנהוג לפי תחזיות ותיאוריות שונות – ושוב חזרנו לשיח בטחוני שמכתיב כבר שנים את השיח הפוליטי הישראלי, כשברקע מהדהדים הדי המבצע האחרון בעזה והסחף הלאומני שהביא עמו. להמשיך לקרוא "כמה מילים על הבחירות הקרבות (פטור בלא כלום אי-אפשר)"←
1. הימים ימי משבר, זועקות הכותרות. העולם כמרקחה ומדורי הכלכלה מנפקים ידיעות שבכל נסיבות אחרות היו נראות כאילו נלקחו מתסריט מדע-בדיוני פרוע במיוחד – ארה"ב, ועוד תחת הנשיא בוש, מלאימה בנקים? הכיצד?
"זאת הכלכלה, טיפש" – דומה שהמשפט הזה רובץ כקללה על משפחת בוש וקטונו של גו'רג' הבן עבה ממותנו של גורג' האב מבחינת מידת כשלונו. בכלכלת השוק הניאו ליברלית, הלאמה כמוה כהודאה – כהודאה בכישלון השיטה, בפשיטת-הרגל של התיאוריה. מה חבל שמילטון פרידמן לא האריך ימים כדי לראות את המשבר הזה. שמחה לאיד, תאמרו – אכן. וכבר אמר מי שאמר שאין שמחה כמוה. לראות את גדולי הקפיטליסטים ועיתונאי החצר שלהם, הידועים גם כפרשנים כלכליים מתפתלים בשידור בעוד בנק השקעות אחד קורס וענקית פיננסית אחרת מולאמת – בנפול אויבך תשמח גם תשמח.
ובכן, דומה שמלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים ובעוד הכלכלה הלא יצרנית סופגת מהלומה אחר מהלומה, לנו רק נותר לצפות בהנאה בצגי הבורסה הצבועים, כמה סמלי, באדום.
2.הימים ימי משבר. אולם, גם בימי-משבר ניתן למצוא "הזדמנות", אם נשתמש בטרימינולגיה יזמית-עסקית. ההזדמנות היא שכעת מובן לכל שהתערבות בכלכלה, ואף הלאמה – אינן מילים גסות. לפיכך, השאלה היחידה היא איך ולטובת מי נעשית ההתערבות. נשאלת השאלה מדוע על הממשלה להלאים אך ורק כאשר הדבר עולה בקנה אחד עם האינטרסים של בעלי ההון והממון, ואילו אם תרצה הממשלה (לאו דווקא ממשלת ישראל, כל ממשלה מערבית שהיא) להלאים כדי, רחמנא לצלן, להדיל את השיוויוניות בחברה והלבטיח שנכסים שאמורים להיות צביוריים יהיו כאלה – או אז תזדעק העתונות הכללית והכלכלית ופוליטיקאים דמגוגים יקימו לתחייה את ברית-המועצות?
אם כן, על השמאל לנצל את ההזדמנת שנקרתה לפניו ולקרוא לא רק להפסקת ההפרטה, אלא להלאמה של נכסי ציבור שהופרטו וראוי שיהיו ציבוריים – החל בבתי הסוהר, הנמלים והזיקוק, וכלה בחברה לישראל.
לפני מספר ימים כתב פרופ' שלמה אבינרי מאמר בו תקף את הגישה שבאה לידי ביטוי באופן מוקצן בתיאורית "קץ ההיסטוריה" של פוקויאמה, בהדגימו והדגישו את הדינמיות של המציאות, שבה דבר אינו נצחי. חשוב לזכור זאת כשאנו מדברים על הפרטות. הפרטה אינה תהליך בלתי-הפיך, ואת שהופרט ניתן להלאים.
רוצים לקבל הודעה בדוא"ל בכל פעם שהבלוג מתעדכן? לחצו כאן
ברשומה הקודמת קראתי לכם לקיים את חובתכם האזרחית ולראות את הסרט של מיקי רוזנטל "שיטת השקשוקה", אשר האחים עופר מטילים מורא על כל מי ששוקל להציגו. זו רק תזכורת לכך שהלכה למעשה השליטה בשיח הציבורי מצוייה בידי קבוצה קטנה של בעלי הון השולטים בתקשורת, שמחוייבים לדבר אחד – לרווח שלהם עצמם, ולא בוחלים באמצעים כדי להשיג את מטרתם. לכן, זו גם הזדמנות לחשוב על הפקעת ההגמוניה מידי בעלי ההון, לא רק באמצעות יוזמות כ"שקוף" (או "עבודה שחורה") שמנסות לשנות "מלמטה" ולהתחרות בכלים התקשורת הקיימים, אלא באמצעות שינוי מלמעלה – היינו שינוי פוליטי, שפירושו שינוי חוקי המשחק כך שהמצב השערורייתי שבו ההון שולט בתקשורת יפסק. להמשיך לקרוא "הרהורים על התקשורת"←
הצפייה ב"שיטת השקשוקה" חובה. לא סתם חובה – חובה אזרחית. למה? כי הקשר-הון-שלטון-עיתון מעולם לא היה ברור יותר, כי מיקי רוזנטל פוחד והקראקן כאן – ואם לא נתייצב כולנו מאחורי רוזנטל ייתכן ולא יהיו עוד סרטים כאלה.
רוצים לקבל הודעה בדוא"ל בכל פעם שהבלוג מתעדכן? לחצו כאן
כמאל 