משהו חדש מתחיל

"משהו חדש מתחיל" – זו הייתה סיסמאת הבחירות של "הבית היהודי" בראשות שר הכלכלה והמסחר נפתלי בנט. החידוש הראשון אליו נתכוונה הסיסמא מובן מאליו – חילופי דורות פוליטיים במפלגת הציונות הדתית. אולם מעבר לחילופי הגברי, נדמה ש"משהו" נוסף מתחיל. משהו חדש-ישן.

אמש נתבשרנו כי משרד הכלכלה והמסחר, בהובלת השר בנט, שוקד על "תוכנית 1981", המזכירה במידה רבה יותר הספר 1984 – על פי התוכנית, יחידות צה"ליות יאיישו את הנמלים ויפעילו אותן, במקרה של שביתת עובדי הנמלים. זאת במטרה לשבור את כוחה של העבודה המאורגנת בנמלים, בהשראת מהלך דומה שנקט רונלד רייגן.

בנט. (צילום: The Israel Project)
בנט. (צילום: The Israel Project)

ראשית, ההצעה של בנט מטרידה ביותר בשל הפגיעה החריפה במימוש זכות העובדים להתארגן בכלל ולשבות בפרט – זכויות אדם יסודיות ביותר אשר הוכרו כבר במאה ה-19 ומאז אושררו באינספור אמנות בינלאומיות.

שנית, נוכח היותו של צה"ל צבא-הגנה המבוסס על גיוס חובה, הרי שהמחשבה על שימוש בחיילים, שגוייסו מכח חוק, לצורך שבירת שביתה של עובדים קשה שבעתיים, לא כל שכן כשהחיילים הללו עשויים להיות בניהם או קרוביהם של העובדות והעובדים השובתים. בעלי תודעה היסטורית יתקשו שלא להיזכר באופן בו תעשיינים בארה"ב של תחילת המאה ה-20 שכרו כנופיות פשע כדי לשבור שביתות של פועלים.

היות והדברים הללו ודאי לא נעלמו מעיניו של בנט, נשאלת השאלה, מהו היגיון-הפעולה אשר הנחה את בנט, אשר כפי שהוכח במערכת הבחירות מבין דבר-או-שניים ביחסי ציבור, להציע הצעה כה פרובוקטיבית?

התשובה לכך טמונה באותו דבר חדש אשר בנט מעוניין להתחיל – בהציעו להשתמש בצבא ככלי לפתרון בעיה אזרחית-פנימית בנט מחיל את ההיגיון של השטחים הכבושים אל תוככי מדינת ישראל. בשטחים הכבושים, הרי, הצבא הוא הריבון, והוא המנהל את חיי היום-יום לשבט (הפלסטינים) או לחסד (המתנחלים). את אותו הסדר מעוניין להחיל בנט, עקב בצד אגודל, בישראל. בכך מסמנת בחירתו של המגמה של חדירת ההגיון המתנחלי אל תוך הפוליטקה הישראלית. ומה שבעיני ישראלים רבים נחשב לחצר האחורית של מדינת ישראל הופך אט-אט אל השער הקדמי.

רוצים לקבל הודעה בדוא”ל בכל פעם שהבלוג מתעדכן? לחצו כאן

מכתב פתוח לצעירי וצעירות מפלגת העבודה

שלום,

 אני כותב לכם/ן משום שלמרות השונות בשייכותנו המפלגתית – חבריי ואני מצעירי מרצ, ואתם מהמשמרת הצעירה של העבודה, שתי תנועותינו יונקות מהמעיין הרעיוני של הציונות הסוציאליסטית ולא פעם מצאנו את עצמנו שכם אל שכם במאבקים חברתיים ופוליטיים.

איתן כבל (צילום: גלית לובצקי)
איתן כבל (צילום: גלית לובצקי)

 כסוציאל-דמוקרטים, דומני שאנו חולקים את ההבנה של חשיבותם של איגודי עובדים בכלל ושל ההסתדרות בפרט – לכלכלה, לחברה ולפוליטיקה הישראלית.

ברמת הפרט, האיגוד המקצועי הוא המשענת של העובד – המקנה לו מידת מה של בטחון והגנה בשוק תעסוקה קניבלי וחסר רחמים בו עבור יותר ויותר עובדים שכר המינימום הוא גם שכר המקסימום. ברמת מקום העבודה, נציגות נבחרת לעובדים הנה המשך ישיר של התפיסה הדמוקרטית של מתן ייצוג, משום שדמוקרטיה לא נעצרת בכניסה למקום העבודה. ברמה החברתית – איגוד עובדים, קל וחומר ככל שהוא גדול וחזק יותר, הנו בית לעובדים, שפעמים רבות הנו היחיד שמצליח לחצות גבולות אתניים, דתיים עדתיים וכדומה, לטובת חשיבה ופעולה סולידרית. כלכלית – איגודי עובדים גדולים הם שחקן מרכזי במשק, פעם אחת משום כוחם הצרכני ופעם אחת משום שהם אלו שמפעילים ומתפעלים את גלגלי השיניים של המכונה הכלכלית. פוליטית – איגודי העובדים הם התשתית והבסיס לתנועות ומפלגות סוציאל-דמוקרטיות ברחבי העולם, ופעמים רבות הם המנוע של מפלגות אלה.

 אלא שמרחק רב בין מצב הדברים שתואר עתה לבין ההסתדרות תחת עופר עיני: עובדים וועדים חיים בפחד וחווים השתקה – לא רק מצד המעסיקים אלא גם מצד האיגוד, ההסתדרות הייתה שותפה פעילה של הממשלה ושל מעסיקים ביצירת שוק עבודה פיאודלי של 'דור א', 'דור ב", עובדי קבלן, שכירים שמוגדים כפרילנסים ושאר שיטות העסקה נצלניות, וכן הפקירה את האינטרס הציבורי בכך שהסכימה להפרטות – כל עוד ניתן לדור העובדים הנוכחי פיצוי מספיק. פוליטית – במקום שתייצר ההסתדרות את האלטרנטיבה לממשלה, היה זה יושב-ראש ההסתדרות שאיפשר את הקמתה – באמצעות עסקה החבילה במשק שאיפשרה את כניסת מפלגת העבודה בראשות ברק, וכשהשתמש בכוח הפוליטי של המנגנון ההסתדרותי במפלגה כדי להשאיר אותה שם, עד להקמת מפלגת העצמאות.

 במצב זה, החלטתה של מפלגת העבודה לתמוך מחדש במועמדותו של עופר עיני מבישה, ושום עסקה פוליטית בין יו"ר המפלגה ויו"ר ההסתדרות לא תוכל להצדיק אותה. יתרה מזאת, בעוד כשנה וחצי, אם לא קודם לכן, נעמוד כולנו בצמתים ומחוץ לקלפיות וננסה לשכנע את הציבור להציב חלופה לנתניהו. מי שלא מבין שהדרך להחלפת נתניהו עוברת בהחלפת ההנהגה הנוכחית של ההסתדרות טומן את ראשו בחול.

 לנו, כצעירי מפלגות, אחריות מיוחדת כלפי מפלגותינו, לראות את טובתן כשהן אינן רואות זאת. הריחוק שלנו מהסיאוב ומהשררה מאפשרים לנו לראות נכוחה. זהו המקום של פעילות ופעילי מפלגה צעירים לנקוט בעמדה ערכית ואידאולוגית, ולתמוך בסיעת הבית החברתי בראשות איתן כבל להסתדרות, ובתמי זנדברג לראשות נעמת

בברכה,

תומר רזניק,

יו"ר צעירי מרצ

(פורסם במקור ב"עבודה שחורה")

רוצים לקבל הודעה בדוא”ל בכל פעם שהבלוג מתעדכן? לחצו כאן

להיאבק על המובן מאליו

שוקי גלילי וצביקה בשור ביקשו מבלוגרים לפתוח בקמפיין בעד שביתת סגל ההוראה באוניברסיטה הפתוחה.

מכיוון שהכרתי את הנושא גם לפני פרוץ השביתה התנדבתי מיד לכתוב רשומה. אולם, כשניגשתי למלאכת הכתיבה נעצרתי – כיצד ניתן לכתוב תוכן מעניין (רף שני מנסה להציב לעצמי, בין אם בהצלחה ובין אם לא) על מאבק למען המובן מאליו (הסכם קיבוצי, בטחון תעסוקתי וכד')? אמנם חנן כהן כבר עמד על הזכות לכתוב תוכן לא מקורי, אולם אני מוכרח להודות שאיני בנוח עם העתק-הדבק של קומוניקט כזה או אחר (עיתונאי כנראה אני לא אהיה).

ואז הבנתי – זה בדיוק העניין! העובדה שמרצים שעובדים באוניברסיטה שנים צריכים להיאבק על הזכות לביטחון תעסוקתי כדי שלא תופסק העסקתם אחת לארבעה חודשים, על הזכות להסכמים קיבוציים, העובדה שהאוניברסיטה הפתוחה, מוסד ציבורי, נוהגת כאחורנת קבלני כוח האדם – זה כל העניין. הנהלת האוניבסרסיטה צריכה לחזור בה מהתנהלותה המבישה ולהיענות לתביעות המוצדקות של המרצים השובתים, המבקשות להעניק להם תנאים בסיסיים הקיימים בכל אוניבסרסיטה אחרת.

רוצים לקבל הודעה בדוא"ל בכל פעם שהבלוג מתעדכן? לחצו כאן