משהו חדש מתחיל

"משהו חדש מתחיל" – זו הייתה סיסמאת הבחירות של "הבית היהודי" בראשות שר הכלכלה והמסחר נפתלי בנט. החידוש הראשון אליו נתכוונה הסיסמא מובן מאליו – חילופי דורות פוליטיים במפלגת הציונות הדתית. אולם מעבר לחילופי הגברי, נדמה ש"משהו" נוסף מתחיל. משהו חדש-ישן.

אמש נתבשרנו כי משרד הכלכלה והמסחר, בהובלת השר בנט, שוקד על "תוכנית 1981", המזכירה במידה רבה יותר הספר 1984 – על פי התוכנית, יחידות צה"ליות יאיישו את הנמלים ויפעילו אותן, במקרה של שביתת עובדי הנמלים. זאת במטרה לשבור את כוחה של העבודה המאורגנת בנמלים, בהשראת מהלך דומה שנקט רונלד רייגן.

בנט. (צילום: The Israel Project)
בנט. (צילום: The Israel Project)

ראשית, ההצעה של בנט מטרידה ביותר בשל הפגיעה החריפה במימוש זכות העובדים להתארגן בכלל ולשבות בפרט – זכויות אדם יסודיות ביותר אשר הוכרו כבר במאה ה-19 ומאז אושררו באינספור אמנות בינלאומיות.

שנית, נוכח היותו של צה"ל צבא-הגנה המבוסס על גיוס חובה, הרי שהמחשבה על שימוש בחיילים, שגוייסו מכח חוק, לצורך שבירת שביתה של עובדים קשה שבעתיים, לא כל שכן כשהחיילים הללו עשויים להיות בניהם או קרוביהם של העובדות והעובדים השובתים. בעלי תודעה היסטורית יתקשו שלא להיזכר באופן בו תעשיינים בארה"ב של תחילת המאה ה-20 שכרו כנופיות פשע כדי לשבור שביתות של פועלים.

היות והדברים הללו ודאי לא נעלמו מעיניו של בנט, נשאלת השאלה, מהו היגיון-הפעולה אשר הנחה את בנט, אשר כפי שהוכח במערכת הבחירות מבין דבר-או-שניים ביחסי ציבור, להציע הצעה כה פרובוקטיבית?

התשובה לכך טמונה באותו דבר חדש אשר בנט מעוניין להתחיל – בהציעו להשתמש בצבא ככלי לפתרון בעיה אזרחית-פנימית בנט מחיל את ההיגיון של השטחים הכבושים אל תוככי מדינת ישראל. בשטחים הכבושים, הרי, הצבא הוא הריבון, והוא המנהל את חיי היום-יום לשבט (הפלסטינים) או לחסד (המתנחלים). את אותו הסדר מעוניין להחיל בנט, עקב בצד אגודל, בישראל. בכך מסמנת בחירתו של המגמה של חדירת ההגיון המתנחלי אל תוך הפוליטקה הישראלית. ומה שבעיני ישראלים רבים נחשב לחצר האחורית של מדינת ישראל הופך אט-אט אל השער הקדמי.

רוצים לקבל הודעה בדוא”ל בכל פעם שהבלוג מתעדכן? לחצו כאן
מודעות פרסומת

להיאבק על המובן מאליו

שוקי גלילי וצביקה בשור ביקשו מבלוגרים לפתוח בקמפיין בעד שביתת סגל ההוראה באוניברסיטה הפתוחה.

מכיוון שהכרתי את הנושא גם לפני פרוץ השביתה התנדבתי מיד לכתוב רשומה. אולם, כשניגשתי למלאכת הכתיבה נעצרתי – כיצד ניתן לכתוב תוכן מעניין (רף שני מנסה להציב לעצמי, בין אם בהצלחה ובין אם לא) על מאבק למען המובן מאליו (הסכם קיבוצי, בטחון תעסוקתי וכד')? אמנם חנן כהן כבר עמד על הזכות לכתוב תוכן לא מקורי, אולם אני מוכרח להודות שאיני בנוח עם העתק-הדבק של קומוניקט כזה או אחר (עיתונאי כנראה אני לא אהיה).

ואז הבנתי – זה בדיוק העניין! העובדה שמרצים שעובדים באוניברסיטה שנים צריכים להיאבק על הזכות לביטחון תעסוקתי כדי שלא תופסק העסקתם אחת לארבעה חודשים, על הזכות להסכמים קיבוציים, העובדה שהאוניברסיטה הפתוחה, מוסד ציבורי, נוהגת כאחורנת קבלני כוח האדם – זה כל העניין. הנהלת האוניבסרסיטה צריכה לחזור בה מהתנהלותה המבישה ולהיענות לתביעות המוצדקות של המרצים השובתים, המבקשות להעניק להם תנאים בסיסיים הקיימים בכל אוניבסרסיטה אחרת.

רוצים לקבל הודעה בדוא"ל בכל פעם שהבלוג מתעדכן? לחצו כאן