עם ייצוג פרלמנטרי של 15 מנדטים, ועם תחזית לייצוג נמוך יותר בבחירות הקרובות, השמאל הישראלי מצוי במשבר הקשה ביותר בתולדותיו. המחנה הפוליטי שבראשית ימי המדינה שלט בה ללא עוררין נמצא על סף התהום – וממשיך בדיוק באותה ההתנהלות שהוליכה אותו עד הלום.
כך יש לפרש את כוונותיהם של גורמים ממרצ מחד, וממפלגת העבודה מאידך, להמליך על אחת מהמפלגות את עמרם מצנע, וכך גם יש לפרש את התמודדותם של ברוורמן והרצוג בעבודה, שאין בהם או במועמדותם שום חידוש ושום שינוי מהתנהלותו הכושלת של השמאל. כולם "ראויים" ואילו איש מהם אינו יכול לספק את הסחורה, שכן הם ממשיכים לפנות אל הקהלים המסורתיים של השמאל בישראל – שנטשו אותו, במקום אל הקהלים שהשמאל נטש – בני המעמדות הנשחקים והמוחלשים – בין אם כיפה לראשם, בין אם הם גרים בפריפריה ובין אם הם דוברי רוסית, ערבית או אמהרית.
מוקדם להתנבא, אולם כרגע התנהלותן של מפלגות השמאל יוצרת את הרושם שאין בהן לא מהתעוזה ולא מהיושרה הדרושות כדי לחולל את שינויי העומק להם הן זקוקות.
במקביל לתהליכים אלה, נתבשרנו לאחרונה על מאות מצעירי העבודה שהתפקדו באופן מאורגן לקדימה, וכן שמועות מרמזות על מעבר אפשרי של איתן כבל ועמיר פרץ לקדימה. לאור אחיזת החנק של גורמים כברק, שמחון, עיני ופואד במפלגת העבודה קשה שלא להבין את אלה הרוצים לפרוש ממנה – לא מדובר באופורטוניזם, אלא ביצר הישרדות פוליטי בריא. אלא שהפורשים מהעבודה – הן בפועל והן בכוח – עושים ויעשו טעות היסטורית בהצטרפות לקדימה, שאין בינה לבין שמאל דבר, פרט לעובדה שאלה שבעבר הצביעו באופן שבטי למפלגות השמאל, מעבירים את הצבעתם השבטית לקדימה. מכאן שמעבר של כוחות שמאל אל קדימה יהא משום הנצחת האופי והדפוסים השבטיים של השמאל הישראלי, שהם שמלכתחילה הובילו אותו למצבו הנוכחי. זהו אותו שמאל ישן, עם שם חדש. כך לא בונים שמאל.
תחת זאת יש לדרוש מהשמאל – ממנהיגיו, מהפורשים, מהנשארים, מהמפלגות ומהפעילים – להעז. להעז לשבור את הקווים המגדירים את החלוקה הפוליטית בישראל, להעז לפנות אל אותם קהלים שהשמאל לא פונה אליהם, ולהעז ולעשות את השינויים העצמיים הנדרשים.
(פורסם במקור ב-'יסו"ד')
כמאל 