'שוברים שתיקה' ו-'שומרי משפט' (הידועה יותר כ-'רבנים למען זכויות אדם') השיקו קמפיין וירטואלי למען חקירת אירועי 'עפרת יצוקה', עקב כמות ההרוגים וההרס שנזרע במהלך המבצע, ועקב עדויות מטרידות שעלו מפי לוחמים בשטח.
אינני יודע, או מתיימר לדעת, מה קרה לפרטי-פרטים ב'עפרת יצוקה'. קראתי דיווחים שונים וקטעי עדויות, שמספקים תמונה חלקית בלבד. מאידך, אני יודע שבתום המבצע נותרה רצועת עזה חרבה ומדממת, ולא פחות חשוב מזה – אני זוכר ומודע לאווירה הציבורית ששררה בזמן המבצע (הן בבסיס בו שהיתי, שהיה בטווח הקאסמים, והן בציבוריות בכלל כפי שהצלחתי לראות אותה בסופי השבוע) ולאחר המבצע (ושוב – הן כחייל שעיקר עבודתו עם נוער, והן כמי שחי בין אזרחי המדינה) – ובאווירה ציבורית זו בלטה במיוחד השחיקה באותו ערך שאותו אנו מכנים במושג החבוט והפרדוקסלי "טוהר הנשק". השחיקה הזו מסוכנת יותר מכל חריגה נקודתית מנהלי פתיחה באש, והתמודדות אמיתית עם אירועי 'עפרת יצוקה' תהיה גם התמודדות עמה.
בפועל, אנו נוהגים כחברה מסוגרת שאינה מסוגלת לקבל ביקורת. ניתן לתלות זאת באופי הביקורת המוטחת ובאופי המטיחים – ואכן רוב הציבור יתקשה לקבל את דבריהם של מי שמחזיקים בעמדה השוללת את המאוויים הלאומיים שלו, או של אלה הנמצאים בPay roll של האיחוד האירופי. אולם הצמדות לסוגיות הללו לא פוטרת את החברה הישראלית מהצורך בבירור וחשבון-נפש, לא רק של אירועי המצבע האחרון, אלא של התהליך בו הפך רעיון "הצבא המוסרי בעולם" מאידאל שיש לשאוף אליו, לפעול לאורו ולהוכיח אותו במעשים באופן מתמיד, לאקסיומה שבגינה בטלה ומבוטלת כל ביקורת.
בעבר, הסיסמא "יורים ובוכים" שימשה כדי לבקר את מה שנתפס כצביעות – כרצון לאחוז את המקל בשני קצותיו (המוסרית וההומאניות מחד, והשימוש בכוח מאידך), עומדת ותלויה השאלה אם מדובר בהכרח בסתירה, או שמא בשניות ומורכבות המאפיינים את החיים הממשיים, ולא אלה התיאורטיים. כך או כך, טעו מי שחשבו שאם נפסיק לבכות נפסיק גם לירות. ההפך הוא הנכון -כיום עודנו יורים אך הבכי החריש. ועל כך נאמר – ירינו, עכשיו לבכות.
כמאל 