הראיון שהעניקה שלי יחימוביץ' לגידי וייץ ב'הארץ' הוא שלב נוסף בהגדרתה העצמית כימין-סוציאלי, תפיסה שהיסטורית הופיעה כניגודה של הסוציאל-דמוקרטיה וכשלילתה.
יחימוביץ'. שוברת ימינה. (צילום: זאב ינאי)
על כך שעמדותיה של יחימוביץ' אינן מתיישבות עם סדר יום סוציאל-דמוקרטי כלשהו עומדים זה מכבר גם מי שנאלצים לתרץ אותן כ'טקטיקה', משמע, כסטייה תועלתנית למען השגת המטרה. ואולם, מאחר ובעמדותיה של יחימוביץ' ניתן לזהות מזה זמן קו רציף של 'שבירה ימינה', כפי שהיטיב לזהות אתר 'סרוגים', דומני שניתן להסיק שדבריה אינם 'טקטיקה' אלא ביטוי של עמדותיה כמות שהן.
דבריה על ההתנחלויות הם ללא ספק ליבת הראיון. 'לשעתו', היא מסבירה, הייתה ההתנחלות 'מהלך קונסנזואלי לחלוטין, ומי שקומם את ההתיישבות בשטחים זה מפלגת העבודה. זאת עובדה, עובדה היסטורית'. אך זו אינה עובדה היסטורית, אלא עיוותה; חצי-אמת שמקורה בשמאל היוני שנועדה לנגח את תומכי הפשרה הטריטוריאלית שבמפלגת העבודה, ואשר אומצה בהמשך על ידי הימין המתנחלי.
יחימוביץ' ממשיכה ומאמצת את הטיעון המתנחלי כאשר היא מציינת כי עלות הקמת בית ספר לכל מספר ילידים בהתנחלות היא כעלות הקמתו בתוך הקו הירוק. אך מבלי להתבלבל היא מיד סותרת את עצמה ומוסיפה: 'אני לא אומרת שההתנחלויות עצמן לא עלו יותר כסף'. בהמשך לסתירה זו היא טוענת כי 'אני מכירה את המשוואה הידועה הזאת – שאם לא היו התנחלויות אז הייתה מדינת רווחה בתוך גבולות ישראל', ומדגישה ש'אין לה קשר למציאות'.
דומני, שלא אטעה אם אזהה בתיזה שיחימוביץ' סבורה ש'אין לה קשר למציאות' עיוות של תיזת 'מנגנון הפיצוי של הכיבוש' שהצעתי במאמרי 'היסודות המעמדיים של הכיבוש'. במאמר זה טענתי כי הקמת מדינת הרווחה החלופית בהתנחלויות איפשרה לימין לפרק את מדינת הרווחה בתוך הקו הירוק, תוך הצעת פיצוי לשכבות הנמוכות שנפגעו ממדיניות זו. בסיס טענת 'מנגנון הפיצוי של הכיבוש' הוא פוליטי ולא חשבונאי: היא מצביעה על כך שכמו כל מפעל קולוניאלי משמש הכיבוש לעיצוב היחסים החברתיים בתוך המטרופולין, היינו בישראל הריבונית. תיזה זו שוללת את ההיגיון החשבונאי של עמדת 'כסף לשכונות ולא להתנחלויות' בנוסח 'שלום עכשיו', ומציעה במקומו הגיון פוליטי המצביע על זיקת הגומלין בין התמשכות הכיבוש, התרחבות מפעל ההתנחלות, הפרטת מדינת הרווחה והתבססות ההגמוניה של הניאו-ליברליזם הישראלי. יחימוביץ', לעומת זאת, חוזרת אל ההיגיון החשבונאי, אם כי היא מאמצת את גירסתו הימנית ולפיה בית ספר בהתנחלויות = בית ספר בישראל, וכך היא מתעלמת מכך שבתי ספר נבנו בהתנחלויות אך לא בישראל, כדי לפרק את מדינת הרווחה.
אלא, שיחימוביץ לא סברה כך תמיד. להפך, בראיון לנחמיה שטרסלר ב'הארץ' בדצמבר 2005, זמן קצר לאחר שנכנסה לפוליטיקה אמרה יחימוביץ' כי 'בזמן שנמחקה פה מדינת הרווחה, בזמן שהופסקו ההשקעות בערי הפיתוח, קמה מדינת רווחה חלופית מעבר לקו הירוק. שם יש מקומות עבודה, שם יש תקציבי תרבות גבוהים, ומענקי פיתוח ובנייה. ברור לחלוטין שמפעל הכיבוש הענק הזה פגע בכלכלת המדינה ופגע ברשת הסוציאלית של המדינה'. מה גרם ליחימוביץ' לשנות את עמדתה? דומה שההסבר לכך מצוי ב'שבירה ימינה' שלה ובאימוץ ההיגיון המתנחלי.
מכללית אריאל. (צילום: Ori~)
ההיגיון המתנחלי משפיע גם עמדותיה החברתיות של יחימוביץ'. כך למשל עמדתה ביחס ל'מרכז האוניברסיטאי באריאל', שההכרה בו כאוניברסיטה, לדבריה, חייבת להיות מותנית בשיקולים אקדמיים בלבד. בכך מתעלמת יחימוביץ' לא רק משיקולים מדיניים ומשפטיים, אלא גם מן העובדה, שבהתאם למסורת הסוציאל-דמוקרטית בישראל מתקיים תיכנון אקדמי, הקובע האם צריך להקים עוד אוניברסיטאות והיכן. עולה, כי ביחס להתנחלויות מוכנה יחימוביץ' לאמץ את גישת השוק: כל מוסד שייקנה רמה אקדמית יוכרז כאוניברסיטה. זוהי בדיוק העמדה שבשמה מקדמים רייכמן והמרכז הבין-תחומי את הפרטת ההשכלה הגבוהה.
הראיון חושף גם כשל העשוי לסביר כיצד מתחת למיתוג העצמי הסוציאל-דמוקרטי אימצה יחימוביץ' גירסה ימנית של הציונות. באופן מביך היא מציינת ש'אני לא מכירה ויכוח … על ציונות וסוציאליזם' בתנועת העבודה, בעוד שוויכוח זה היה אחד המקורות הפוריים לגיבוש הסינתיזה הציונית-סוציאליסטית. בהמשך הראיון היא מוסיפה לרדד את הציונות להמנון, דגל ושירות קרבי, באופן המוציא גם את חזונו של הרצל ב'אלטנוילנד' מגבולות הגדרת הציונות של יחימוביץ'.
יחימוביץ' נוקטת בהפרדה שאיפיינה את עמדת 'שלום עכשיו', רק במהופך: הם חשבו כי ניתן להגיע לשלום מבלי לתקן את החברה, היא סבורה כי ניתן ללחום לצדק חברתי תוך התעלמות מזיקת הגומלין בין ההתנחלויות למשטר ההפרטה. יסודה של תפיסה סוציאל-דמוקרטית הוא עיצוב החברה תוך זיהוי יחסי הגומלין בין תחומי החיים השונים, כלכלה, חברה, כיבוש וזכויות אדם, למשל. הימין הסוציאלי סבור כי ניתן להשיג צדק חברתי בנפרד משאר התחומים.
מדוע חשובה הבחנה בין ימין סוציאלי לסוציאל דמוקרטיה? ככל שהוויכוח על השטחים הולך ומתקרב להכרעה מעתיקים המתנחלים את זירת הפעולה שלהם אל תוך ישראל הריבונית, ותוך אימוץ גישת הימין הסוציאלי הם פועלים לעצב אותה בדמותם. הפרדה והנגדה בין עמדותיה של הציונות הסוציאליסטית לבין הימין-הסוציאלי היא חיונית, אפוא למאבק על דמותה של ישראל.
ומהי המסקנה הפוליטית? מבחינה סוציאל-דמוקרטית עדיף עמיר פרץ על יחימוביץ'; יחימוביץ' עדיפה על הרצוג ומצנע הניאו-ליברלים. אם יחימוביץ' תבחר לראשות המפלגה, חשוב שהיא תמצא מולה אופוזיציה סוציאל-דמוקרטית.
רוצים לקבל הודעה בדוא”ל בכל פעם שהבלוג מתעדכן? לחצו כאן
עם ייצוג פרלמנטרי של 15 מנדטים, ועם תחזית לייצוג נמוך יותר בבחירות הקרובות, השמאל הישראלי מצוי במשבר הקשה ביותר בתולדותיו. המחנה הפוליטי שבראשית ימי המדינה שלט בה ללא עוררין נמצא על סף התהום – וממשיך בדיוק באותה ההתנהלות שהוליכה אותו עד הלום.
מצנע. (צילום: שמואל מאירי)
כך יש לפרש את כוונותיהם של גורמים ממרצ מחד, וממפלגת העבודה מאידך, להמליך על אחת מהמפלגות את עמרם מצנע, וכך גם יש לפרש את התמודדותם של ברוורמן והרצוג בעבודה, שאין בהם או במועמדותם שום חידוש ושום שינוי מהתנהלותו הכושלת של השמאל. כולם "ראויים" ואילו איש מהם אינו יכול לספק את הסחורה, שכן הם ממשיכים לפנות אל הקהלים המסורתיים של השמאל בישראל – שנטשו אותו, במקום אל הקהלים שהשמאל נטש – בני המעמדות הנשחקים והמוחלשים – בין אם כיפה לראשם, בין אם הם גרים בפריפריה ובין אם הם דוברי רוסית, ערבית או אמהרית.
מוקדם להתנבא, אולם כרגע התנהלותן של מפלגות השמאל יוצרת את הרושם שאין בהן לא מהתעוזה ולא מהיושרה הדרושות כדי לחולל את שינויי העומק להם הן זקוקות.
לבני וכבל. מעבר לקדימה - טעות היסטורית (צילום: איציק אדרי)
במקביל לתהליכים אלה, נתבשרנו לאחרונה על מאות מצעירי העבודה שהתפקדו באופן מאורגן לקדימה, וכן שמועות מרמזות על מעבר אפשרי של איתן כבל ועמיר פרץ לקדימה. לאור אחיזת החנק של גורמים כברק, שמחון, עיני ופואד במפלגת העבודה קשה שלא להבין את אלה הרוצים לפרוש ממנה – לא מדובר באופורטוניזם, אלא ביצר הישרדות פוליטי בריא. אלא שהפורשים מהעבודה – הן בפועל והן בכוח – עושים ויעשו טעות היסטורית בהצטרפות לקדימה, שאין בינה לבין שמאל דבר, פרט לעובדה שאלה שבעבר הצביעו באופן שבטי למפלגות השמאל, מעבירים את הצבעתם השבטית לקדימה. מכאן שמעבר של כוחות שמאל אל קדימה יהא משום הנצחת האופי והדפוסים השבטיים של השמאל הישראלי, שהם שמלכתחילה הובילו אותו למצבו הנוכחי. זהו אותו שמאל ישן, עם שם חדש. כך לא בונים שמאל.
תחת זאת יש לדרוש מהשמאל – ממנהיגיו, מהפורשים, מהנשארים, מהמפלגות ומהפעילים – להעז. להעז לשבור את הקווים המגדירים את החלוקה הפוליטית בישראל, להעז לפנות אל אותם קהלים שהשמאל לא פונה אליהם, ולהעז ולעשות את השינויים העצמיים הנדרשים.
ב-12 לספטמבר 1980, ולאחר תקופה ממושכת של חוסר-יציבות פוליטית, אשר הגיעה פעמים רבות לכדי שפיכות דמים, נטל לידיו הצבא הטורקי את מושכות השלטון ושלח את המנהיגים הפוליטיים העיקריים, כמו גם פעילים פוליטים רבים, אל בתי האסורים. זו כמובן לא הייתה ההתערבות הראשונה של הצבא בענייני המדינה, שכן אחד מתפקידו המוגדרים של הצבא הוא הגנת הדמוקרטיה והחילוניות ברפובליקה. ב-1982 התחיל הצבא בתהליכי החזרת השלטון לידי האזרחים, תוך שהוא מותיר הצעה לחוקה חדשה ונוקשה, שאושרה ברוב סוחף במשאל עם בנובמבר של אותה שנה, והחליפה את החוקה הקודמת, אף היא פרי הפיכה, משנת 1961.
קנן אברן, ממחוללי ההפיכה, ורמטכ"ל צבא טורקיה באותה התקופה, ודאי לא שיער שצעיר איסטנבולי מרובע קאסימפאשה, פעיל במפלגת "ההצלה" האיסלאמית – רג'פ טייפ ארדואן שמו, הוא שיביא – בדיוק 30 שנה מיום ההפיכה, לשינויים מרחיקים בחוקה שהותיר הצבא, ובעיקר בעקרונות ובמוסדות עליהם היא מנסה להגן.
EVET, EVET, EVET
ארדואן. הציבור הטורקי אמר "כן" - "Evet"
"EVET" – "כן" בטורקית. כך אמרו בראשון, ה-12 בספטמבר, 57.88% מהבוחרים להצעת הממשלה לשינויים בחוקה הטורקית. הן מפלגות האופוזיציה והן הממשלה ייחסו למשאל העם חשיבות רבה, והפעילו קמפיינים בעד או נגד הצעת הממשלה. מידי יום הופיעו פוליטיקאים טורקים מעל לכל במה אפשרית, ובמחוזות הנידחים ביותר, ונשאו נאומים בדם ליבם. העיתונות עסקה בנושא ללא הרף. הסקרים – אשר ניבאו שיוויון, רק הוסיפו לאווירת המתח. טורקיה כמרקחה.
האופוזיציה ראתה, ועודנה רואה, בשינויים של ממשלת ארדואן לחוקה כפגיעה בעצמאות מערכת המשפט – אשר בלמה בעבר מהלכים של ארדואן, ואף העמידה אותו לדין באשמת פעילות אנטי-חילונית, אשר נוגדת את החוקה, מספר פעמים. היא ארגנה הפגנות אין-ספור, ומנהיגה החדש והמבטיח, כמאל קיליצ'דרולו, תקף את ארדואן בחריפות וכינה את ההצעה "ניסיון ההפיכה של ארדואן". מפלגת הצדק והפיתוח, מצדה, הציגה את המהלך כשלב בדמוקרטיזציה של טורקיה וכן כהזדמנות "לסגור חשבון" עם מתכנני ההפיכה (אשר נהנו מחסינות מפני העמדה לדין עד לקבלת הצעת הממשלה). את מתנגדי הרפורמה שלו הציג ארדואן כמצדיקי ההפיכה וכתומכי הסדר הישן והמדיר.
כאמור, 57.88% מהבוחרים הצביעו בעד הצעת הממשלה, ו42.12% נגדה. אולם, המביט בפילוח תוצאות ההצבעה לא יכול שלא להבחין- החברה הטורקית מקוטבת ומפולגת, והדבר בא לידי ביטוי פוליטי. פובליציסטים טורקים רבים אומרים שלמעשה, תוצאות ההצבעה המחישו שהמדינה מחולקת לשלושה חלקים: לאורך חופי הים התיכון והאיגאי, בהם שוכנות ערים המהוות מעוזים מובהקים של מפלגת העם הרפובליקנית כאיזמיר ואנטליה – בלטה ההתנגדות להצעת ההמשלה. באיזמיר הצביעו 63.68% מהבוחרים כנגד הצעת הממשלה, באנטליה למעלה מ-56% מהבוחרים התנגדו להצעת הממשלה. באיידין ובמולה, שתיהן לחופי הים האיגאי, 64.16% ו69.02% בהתאמה התנגדו להצעת הממשלה. בתראקיה (החלק האירופי של טורקיה, הגובל בבולגריה), כ-70% מהבוחרים התנגדו להצעת ההמשלה. במרסין שלחופי הים התיכון, הצביעו בהתאמה 62.83% כנגד השינויים בחוקה.
מפה המציגה את תוצאות ואחוזי ההצבעה לפי איזורים. (לחצו על התמונה להגדלה)
בחלקה הדרומי-מזרחי של המדינה – אזור עני וכפרי ברובו, ערש הלאומיות הכורדית, בלטה קריאתה של מפלגת "השלום והדמוקרטיה" (BDP) – המפלגה הבדלנית הכורדית, להחרמת הבחירות. בהקארי, אשר נמצאת בקצה הדרום-מזרחי של טורקיה, עמד אחוז ההצבעה על כתשעה (9) אחוזים. בשירנק הצביעו רק 22.5% מהמצביעים, ובדיארבקיר – אחת מהערים הכורדיות החשובות בדרום-מזרח המדינה, הצביעו רק כ34% מבעלי זכות הבחירה. המצביעים באזורים הכורדים שטרחו להגיע הצביעו בלמעלה מ-90% בעד הצעת הממשלה, מה שממחיש עד כמה פגעה הקריאה לחרם בממשלה, שסמכה על קולותיהם של הבוחרים הכורדים.
ומאידך, מאזור אנטוליה, מרכז המדינה הטורקית, וכן מהערים והכפרים שלאורך חופי הים השחור, יצאה קריאה ברורה: EVET. "אווט" לשינויים בחוקה, ובעיקר – "אווט" לארדואן. פרט לטונג'לי, עיר מולדתו של כמאל קיליצ'דרולו ואזור אלוי, בכל האזורים באנטוליה זכתה הצעת הממשלה לרוב קולות. בשתי הערים הגדולות בטורקיה – איסטנבול ואנקרה – זכתה הממשלה לניצחון; 54.86% מתושבי איסטנבול ו54.07% מתושבי אנקרה, הצביעו בעד הצעת הממשלה. הניצחון בשתי הערים הללו – האחת עתיקה, יפייפיה וצבעונית, הטומנת בחובה אוצרות של קיסרים ביזנטים וסודות של סולטנים עות'מאנים, בירתה לשעבר, והשנייה – עיר חדשה ברובה, מודרנית, תעשייתית, אפורה ורצינית, אשר הפכה לבירת הרפובליקה החדשה, מסמל את השינויים שעברו שתי הערים במהלך גלגוליהן, את ההטרוגניות שלהן, ואת השפעת ההגירה הפנימית הרחבה שהתרחשה במדינה.
באחצ'לי חושש לעתידו הפוליטי
המפסיד הגדול של משאל העם הוא ללא ספק דוולט באחצ'לי, מנהיג מפלגת הימין הקיצונית – "הפעולה הלאומית" (MHP). באחצ'לי עלה לבמה הציבורית הטורקית רק לאחר פטירתו של אלפרסלן טורקש, המנהיג המיתולוגי של הימין הקיצוני בטורקיה, ב-1997. באחצ'לי, מתמטיקאי בהכשרתו, הביא את מפלגת הפעולה הלאומית בבחירות של 99 להישג הגדול ביותר שלה – כ-18% מהקולות בטורקיה, והוא המתנגד הבולט ביותר להצטרפות טורקיה לאיחוד. לאחר שב-2002 זכתה מפלגת הפעולה ב-8.3% מהקולות בלבד, ואי-לכך לא עברה את אחוז החסימה הגבוה במדינה – 10% – נשארה המפלגה מחוץ לפרלמנט. ב-2007 זכתה המפלגה ב-14.2% מהקולות, שתורגמו ל71 מושבים בפרלמנט.
יחסו של באחצ'לי לארדואן ומפלגתו אינו מאופיין בעויינות הבסיסית של מפלגת העם הרפובליקנית כלפי האיסלאם הפוליטי. למעשה, היה זה באחצ'לי שאיפשר את בחירתו של עבדוללה גול לנשיאות. אולם ככל שהרבה ארדואן בדיבור על אודות "היוזמה הכורדית" שלו – תוכנית שפרטיה טרם נחשפו אולם אמורה להגביר את זכויותיהם הקולקטיביות של הכורדים, כך התחזקה התנגדותה של מפלגת הפעולה הלאומית לממשלת ארדואן. בהתאם, החליטה המפלגה להתנגד לתיקונים בחוקה שהציע ארדואן, בטענה שהתיקונים יסייעו לו ביישום ה"יוזמה הכורדית" (אף על פי שאין ברפורמה שהעבירה הממשלה כל סעיף הקשור למתן זכויות קבוצתיות למיעוטים לאומיים כלשהם), ולקרוא לבוחריה להתנגד להצעה במשאל העם. התוצאה הייתה מביכה. באחצ'לי כשל בהבנת רצון בוחריו, אשר על פי כל הסקרים למעלה ממחצית מהם תמכו ברפורמה של ארדואן. ב-5 מתוך 10 המחוזות שבראשות אנשי מפלגת הפעולה הלאומית הצביעו רוב הבוחרים בעד הצעת הממשלה ונגד עמדת מפלגת הפעולה הלאומית. אחד מאותם חמישה מחוזות הינו אוסמנייה, עיר הולדתו של באחצ'לי.כעת, בעקבות התוצאה המביכה, רבים מטילים ספק באפשרות שבבחירות הכלליות שיתקיימו ביולי 2011 תצליח מפלגת הפעולה הלאומית לעבור את רף עשרת האחוזים ולהכנס לפרלמנט.
דמירטש מפתיע את טורקיה, ואת עצמו
ההפתעה הגדולה של משאל העם לא הייתה הצלחתו הפוליטית של ארדואן – שניתן היה לצפות אותה, גם אם בפער קטן בהרבה, אלא דווקא הצלחת החרם על ההצבעה שהטילה מפלגת "השלום והדמוקרטיה" – המייצגת את הבדלנות הכורדית, ואשר הוקמה לאחר שהמפלגה הכורדית הבדלנית הקודמת – מפלגת החברה הדמוקרטית (DTP), נסגרה בדצמבר 2009 על-ידי בית המשפט הטורקי, בגין קשרים שלכאורה קיימה עם המחתרת הכורדית – ה-PKK. במחוזות בדרום מזרח המדינה בהם מרבית האוכלוסייה כורדית היו אחזוי ההצבעה בין 10% ל-40% – לעומת אחוז הצבעה כללי של כ-73%. הדבר מהווה הישג מרשים שבעתיים משום שרבים, בהם ארדואן עצמו, ציפו שהמוני הכורדים במזרח יעוטו על ההזדמנות "לסגור חשבון" עם הצבא, אשר מנחת זרועו טעמו לא פעם ולא פעמיים, על ידי שינוי החוקה שמזוהה עמו.
סלהאטין דמירטש, יו"ר מפלגת השלום והדמוקרטיה, הוביל את הקו הקורא להחרים את המשאל בטענה שהצעת הממשלה מתעלמת ממצוקותיהם של הכורדים, ושבמקום תיקונים בחוקה הנוכחית יש לכתוב חוקה חדשה אשר תיטיב עם המיעוט הכורדי. לאור העובדה שמרבית הכורדים מצביעים למפלגת הצדק והפיתוח ולא למפלגה הבדלנית הכורדית, על שמותיה השונים, ההישג הזה מרשים ומפתיע כאחד. מבחינות רבות, הדבר צריך להדאיג את ארדואן הרבה יותר מההתנגדות לה הוא זוכה באיזורים העירוניים שלחופיה של טורקיה, שכן הכורדים הם חלק מקואליציית מתנגדי-הכמאליזם שהעלתה אותו לשלטון. יש לצפות כי לקראת הבחירות יגביר ארדואן את הצהרותיו בדבר מתן זכויות נוספות לכורדים, בניסיון לשמר את התמיכה הרבה לה הוא זוכה בקרב ציבור זה. דמירטש ומפלגתו, מצדם, יתקשו להמיר את כל ההון הפוליטי שצברו למושבים בפרלמנט, שכן לא זאת בלבד שאחוז החסימה בטורקיה גבוהה במיוחד, אלא שישנה דרישה לקבלת מינימום של קולות בכלל המחוזות – דבר המונע ממפלגות שתומכיהן מרוכזים בעיקר באיזור גיאוגרפי אחד (דהיינו: מפלגות לאומיות-כורדיות) מלהכנס לפרלמנט, ומאלץ את מתמודדי מפלגת השלום והדמוקרטיה לרוץ במחוזותיהם כמועמדים עצמאיים.
באייקל מחכך ידיו בהנאה
דניז באייקל. כעוף החול.
כעוף החול, הקם לתחייה מאפרו, מגיח דניז באייקל מהמדבר הפוליטי, ארבעה חודשים בלבד לאחר התפטרותו מראשות מפלגת העם הרפובליקנית, בשל פרשיית מין שהיה מעורב בה ופורסמה ברשת האינטרנט. באייקל נאלץ להתפטר, לאחר 18 שנות כהונה כיו"ר מפלגת העם הרפובליקנית, אולם כבר עם התפטרותו רבים מנאמניו במפלגה ניסו לשכנעו לחזור בו. המהלך סוכל על-ידי מזכ"ל המפלגה, אונדר סב, אשר מיהר לכנס את קונגרס המפלגה, תוך שהוא מפעיל את כובד משקלו הפוליטי על מנת שכמאל קיליצ'דרולו ייבחר לתפקיד. רבים חשבו שבכך תם לו עידן באייקל, אשר כיהן בפרלמנט הטורקי עוד משנת 73' ושימש כיו"ר המפלגה החל מ-92'. כהונתו הארוכה של באייקל אופיינה בשליטה ללא מצרים במוסדות המפלגה השונים ובחיסול פוליטי של כל מתנגד אפשרי.
את הצעד הציבורי הראשון עשה באייקל בכך שהופיע, ימים ספורים לפני הבחירות, בעצרת גדולה באנטליה, בה הוא מתגורר, ביחד עם היו"ר החדש כמאל קיליצ'דרולו ובכירי מפלגה אחרים. אונדר סב לא היה ביניהם. עם פרסום תוצאות הבחירות, מיהרו מקורבי באייקל לומר כי הקמפיין שניהלה המפלגה לא היה אפקטיבי דיו, וכי חסרונו של באייקל מורגש. מאחר וקיליצ'דרולו עודנו זוכה לאהדה רבה, הן מצד הציבור החילוני והן מצד אמצעי התקשורת, נמנעו אנשיו של באייקל מלבקש את ראשו. תחת זאת הם תבעו כינוס של האסיפה הכללית של המפלגה כדי שזו תאשר שינויים מבניים אשר יחלישו את כוחה של הנהגת המפלגה ושל המזכ"ל. נראה שזהו מבחנו הפנימי הראשון של קיליצ'דרולו, שבמקרה זה אופיו המתון עשוי לשמש לו לרועץ. כך או כך, הקרב האמיתי במפלגה העם הרפובליקנית יתרחש כנראה רק לאחר הבחירות של יולי 2011, או כך לפחות אומרים מקורביו של באייקל. בינתיים לא נותר לפוליטיקאי הוותיק אלא להמתין, ולחכך ידיו בהנאה עם כל עמעום בזוהרו של קיליצ'דרולו.
מהפך
לו הייתה ה-TRT, תחנת הטלוויזיה הממלכתית בטורקיה, הערוץ הראשון הישראלי, ולו היה חיים יבין שדרן ה-TRT, הוא היה, ככל הנראה, פותח את מהודרת חדשות-הערב של ה-12 בסמפטבר 2010 במשפט "גבירותי ורבותי – מהפך".
מנחם בגין. תזכורת ממהפך אחר.
בעיתון "זאמאן" – העיתון הנפוץ בטורקיה, אשר נוקט באופן קבוע בקו פרו-ארדואני, בישרה הכותרת הראשית על "נצחון הדמוקרטיה", ומאמרים שונים בעיתון הכריזו על "קץ השלטון הצבאי" ועל "החזרת הכוח לידי העם". אחד מהפובליציסטים של הזאמאן הגדיל לעשות וכתב מאמר שכותרתו "לקראת רפובליקה פוסט-כמאליסטית". אחרים הסתפקו בכותרות מתונות יותר. ה"סאבאח", העיתון השלישי בתפוצתו בטורקיה, בישר "טורקיה הסירה מעליה את חרפת ההפיכה – 58% הצביעו 'כן' ". גם עיתונים איסלמיסטים מובהקים, בעלי תפוצה מצומצמת בהרבה, בירכו על התוצאה.
אם למישהו עוד היה ספק, הרי שארדואן שב והוכיח שהוא הפוליטיקאי המוצלח והאהוד בטורקיה, ושמפלגתו – מפלגת הצדק והפיתוח, היא המכונה הפוליטית המשומנת ביותר במדינה. עיתונים טורקיים מיהרו להצביע על כך שזהו הניצחון הפוליטי החמישי של ארדואן מאז בחירתו לראשות הממשלה ב-2002; קדמו לו הניצחון בבחירות המקומיות ב-2004, הניצחון בבחירות הכלליות ב-2007, הניצחון במשאל העם בנוגע לאופן בחירת הנשיא ב-2007, והניצחון בבחירות המקומיות ב-2009. באופק ניצבות הבחירות הכלליות של יולי 2011 – אם ינצח בהם ארדואן, הוא יוכל להיות הפוליטיקאי שינהיג את טורקיה במשך הזמן הרב ביותר, פרט לאתאטורק.
עם אישורם של התיקונים, הצליח ארדואן, לראשונה, לשלוח שלוחות אל כל רשויות השלטון: הפרלמנט והממשלה, הנשיאות (ששולטת במינויים רבים במוסדות המדינה השונים), וכעת גם בתי-המשפט. אם נוסיף לכך את קיצוץ כנפיו של הצבא – באמצעים חוקיים, ובעיקר באמצעות ערעור הלגיטימציה הציבורית, ניתן לומר שכעת הדלת פתוחה בפני ארדואן לשלוט בטורקיה ללא החסמים של המערכת הכמאילסטית.
הנשיא ארדואן?
ארדואן, כהרגלו, צופה קדימה: המירוץ לבחירות התחיל, למעשה, למחרת משאל-העם, כשברקע הבטחה לכתיבת חוקה חדשה, באם יבחר, וכן בלון-ניסוי ציבורי: התקנתו של משטר נשיאותי בטורקיה. מיד לאחר נצחונו, הכריז ארדואן כי על טורקיה לדון בכובד-ראש ו"בלא דעות-קדומות" בסוגיית המעבר למשטר נשיאותי ויתרנותיה. מבקריו של ארדואן באופוזיציה ובכלי התקשורת החילונית מיהרו להאשימו בניסיון ל"פוטיניזציה" של טורקיה. בכירים במפלגת הצדק והפיתוח מרגיעים ואומרים כי בינתיים, המפלגה טרם גיבשה את עמדתה בנושא. ניתן להטיל ספק בהצהרה זו. ב-2007, שלושה חודשים לאחר הבחירות, העמידה הממשלה למשאל-עם הצעה, שנראתה תמימה למדי, להעביר את בחירתו של הנשיא לידי הציבור. במטב לאחור, יתכן שהיה זה האקדח שהונח במערכה הראשונה, ושסופו לירות במערכה הבאה.
רוצים לקבל הודעה בדוא”ל בכל פעם שהבלוג מתעדכן? לחצו כאן
בעוד חודשי הקיץ סימנו בישראל את בואה של "עונת המלפפונים", ברפובליקה הטורקית הרוחות געשו. אף על פי שהבחירות הכלליות יתקיימו רק בעוד כשנה, מזה כמה חודשים שכל הפוליטיקאים בטורקיה מכתתים את רגליהם מעיר לעיר ומכפר לכפר, ומעל כל במה ודוכן קוראים לתומכיהם להצביע בהמוניהם – מי בעד ומי נגד – הצעתה של ממשלת ארדואן לתיקונים בחוקה, במשאל העם שיתקיים במדינה בעוד שבעה ימים, ב-12 בספטמבר. התאריך, כמובן, אינו מקרי.
זכרו את ה-12 בספטמבר
שער ה"הורייט" - היומון החילוני הנפוץ בטורקיה, 12 בספטמבר 1980, הכותרת הראשית מבשרת: "הצבא תפס את השלטון"
בשנות ה-70 עמדה טורקיה של סיפה של מלחמת אזרחים. ממשלות קמו ונפלו, תוך שהשלטון מתחלף בעיקר בין שני יריבים מרים – בולנט אג'וויט משמאל, וסולימאן דמירל מימין. לא אג'וויט ולא דמירל הצליחו לעצור את האלימות הפוליטית הרחבה ששררה במדינה, אשר גבתה בממוצע כ-10 הרוגים ביום, ובסה"כ למעלה מ-5,000 הרוגים – רובם מזוהים כפעילים פוליטיים.
זאת ועוד, בתחילת 1980 כ-25% מכוח האדם בצבא הטורקי נאלץ לעסוק בשמירה על הסדר הציבורי. במקביל, הכלכלה הטורקית הייתה נתנוה במשבר עמוק; ב-1979 הגיעה האינפלציה לרמה תלת-ספרתית, רמת האבטלה עמדה על כ-25% ומאזן סחר-חוץ שלילי העיב על הכלכלה. הגנרלים צפו בדאגה באנרכיה המתפשטת ובאוזלת ידם של הפוליטיקאים, עד אשר החליטו לעשות מעשה.
ב-12 בספטמבר 1980 תפס הצבא הטורקי, בראשות מפקדו, הרמטכ"ל קנן אברן, את השלטון, והודיע אחר-כבוד לממשלה על פיטוריה בשל כשלונה בשמירה על הסדר הציבורי.
השלטון הצבאי החדש הכריז על מחוייבותו לשמירה על אחדות האומה, הסדר הציבורי ועקרונות הכמאליזם, ועל התנגדותו ל"קומוניזם, פאשיזם, בדלנות וקנאות דתית". אנחת רווחה נשמעה בקרב הציבור הרחב, שחש כי היציבות הושגה מחדש. אולם לשקט שהושג היה מחיר: בעקבות ההפיכה נסגרו כל המפלגות והושעו מפעילות פוליטית כל הדמויות הפוליטיות הבכירות במדינה, הוגבלה פעילותם של איגודי עובדים, הוכרז שלטון צבאי בכל מחוזות המדינה ומאות אלפי פעילים פוליטיים נעצרו. כ-200,000 איש ואישה הועמדו למשפט בטריבונלים צבאיים, רבים עונו, וכן נרשמו כ-50 הוצאות להורג.
לאחר שחש כי החזיר את היציבות למדינה, וכפי שעשה לאחר הפיכות צבאיות קודמות, התחיל הצבא בתהליך של השבת השלטון לאזרחים: ביוני 1982 הביא הצבא למשאל-עם חוקה חדשה אשר אושרה ברוב סוחף של כ-92%, ובחירות כלליות נקבעו ל-6 בנובמבר 1983.
החוקה של 82'
קנן אברן. הגנרלים ביקשו ליצור חוקה שתגביר את היציבות במדינה, גם במחיר פגיעה בזכויות מסויימות של קבוצות ושל פרטים.
בניגוד לחוקה של 1961, אף היא פרי הפיכה צבאית, שהביאה לליברליזציה וביזור כוחות בפוליטיקה הטורקית, החוקה של 1982 עומדת בסימן הריכוזיות השלטונית והענקת סמכויות רחבות לצבא. גופים כגון המועצה לביטחון לאומי, בהם לצבא מובטח רוב, קיבלו סמכויות רחבות, ובנושאים מסויימים יכלו לבטל או לשנות א החלטות הממשלה. באופן דומה, גופים שונים בבירוקרטיה ובמערכת המשפט, בהם בית המשפט החוקתי העליון, זכו לעצמאות רבה משליטה פוליטית – באמצעות מנגנוני מינויים שכמעט ואינם כפופים לדרגים הפוליטיים, ולסמכות להתערב במידה מסויימת בהחלטות הממשלה. כל זאת כדי שהצבא, מערכת המשפט, והבירוקרטיה, יוכלו למנוע מהשלטון מלסטות מעקרונותיה של הרפובליקה, בדגש על החילוניות ועל הזהות הלאומית הטורקית.
החוקה קבעה כי יתקיים חופש ביטוי, אם כי הטילה עליו הגבלות שונות, וכן הצרה את חופש ההתארגנות בכל הקשר להתארגנויות פוליטיות. בנוסף, החוקה הבטיחה חסינות מתביעה לגרנלים אשר שלטו במדינה בתקופה ההפיכה.
החוקה של 82' משמשת כחוקה הטורקית גם כיום, אולם מאז כינונה שונתה ותוקנה מספר פעמים, בעיקר כחלק מתהליכי התאמה לסטנדרטים של האיחוד האירופי.
המהפך של ארדואן
גול. לראשונה מונה נשיא פרו-איסלמאי. (צילום: Agência Brasil)
מאז נבחר רג'פ טייפ ארדואן הכריזמטי לראשות הממשלה הטורקית, בנובמבר 2002, הוא פועל, ובהצלחה לא מבוטלת, להחלשתה של ההגמוניה הכמאליסטית במדינה. ארדואן עושה זאת תוך שהוא מציג עצמו כנציג דלת-העם וכרפורמטור, ואת הכמאליסטים כנציגים של אליטה שבעה, ממסדית, ומנוכרת, אשר מנסה לעקוף את רצון הרוב ולשלוט בטורקיה באמצעים לא-דמוקרטיים.
ארדואן הרבה להתעמת עם הציבור החילוני ועם הממסד החילוני, והעדיף את דרך הפילוג והשיסוי על דרך הפשרה. כך, הוא החליש את מעמדו החוקי של הצבא בעניינים פוליטיים, שחק את מעמדו הציבורי באמצעות עימותים מרובים, הרבה לתקוף את "האליטות" ובייחוד את כלי התקשורת החילוניים, ולאחרונה אף הטיל, בטענות ותואנות שונות ומשונות, קנס בשווי מיליארדי דולרים על קבוצת התקשורת החילונית הגדולה במדינה, קבוצת דואן, עמה הוא מרבה להתעמת.
כמו כן, ארדואן פעל לחיזוק הקשרים הטורקיים עם מדינות כאיראן וסוריה, ובמקביל, פגע ביחסי המדינה עם המערב, ועם ישראל בייחוד, וזאת בניגוד למדיניות החוץ הכמאליסטית המסורתית, שהשייכות הטורקית למערב היא מעיקריה.
בתחומי הפנים, הוביל ארדואן, במחיר עימות קשה עם הצבאועם הציבור החילוני במדינה, ולראשונה בהיסטוריה של הרפובליקה הטורקית, למינוי נשיא שאיננו כמאליסט, הלא הוא עבדוללה גול, ששימש לפני כן כשר החוץ בממשלתו. כמו כן, ניסה ארדואן להוביל שינוי בתחום הדת והמדינה כאשר הוביל, תוך מחאה עזה של הציבור החילוני, להחלטה של הפרלמנט הטורקי על ביטול האיסור על עטיית רעלות באוניברסיטאות, מהלך שסוכל רק כאשר בית המשפט החוקתי העליון קבע כי הוא מנוגד לחוקה.
הרפובליקה של טורקיה נגד רג'פ טייפ ארדואן
החלטת ביהמ"ש בעניין הרעלות לא הייתה העימות הראשון של ארדואן עם מערכת המשפט, וגם לא האחרון. את דרכו הפוליטית החל ארדואן עוד בנעוריו, במפלגת "הסדר הלאומי" האיסלאמיסטית בראשות נג'מטין ארבקן, אשר נסגרה לאחר כשנה ע"י בתי המשפט הטורקיים, בטענה שהיא מפרה את הסעיפים בחוקה הטורקים הקובעים את אופיה החילוני של הרפובליקה ואת הפרדת הדת מהפוליטיקה. לאחר שזו נסגרה, מיהר ארבקן – באותה התקופה המנהיג הבלתי-מעורער של האיסלאם הפוליטי ברפובליקה הטורקית, והקים מפלגה חדשה, מפלגת "ההצלה", אשר גם בה לקח ארדואן הצעיר חלק, עד אשר נסגרה המפלגה, יחד עם כל המפלגות הפוליטיות, בהפיכה של 1980.
נג'מטין ארבקן (מימין) וארדואן הצעיר.
ב-1983, לאחר שהחזיר הצבא את השלטון לידי האזרחים, הקים ארבקן מפלגה איסלאמית חדשה, העונה לשם "מפלגת הרווחה", אשר גם בה לקח ארדואן חלק. ב-1994 נבחר ארדואן מטעם מפלגת הרווחה לראשות עיריית איסטנבול, וב-1996, לראשונה בתולדות טורקיה המודרנית, נבחר פטרונו הפוליטי של ארדואן – נג'מטין ארבקן, שבאופן מוצהר איננו כמאליסט, לראשות הממשלה. כעבור כשנה תובע הצבא את התפטרות ממשלת ארבקן בשל פעילותה האנטי-חילונית, ובינואר 1998 סוגר בית-המשפט החוקתי העליון את מפלגת הרווחה, לאחר שקבע כי המפלגה פעלה בניגוד לעקרונות החילוניים הקבועים בחוקה. במקביל, באפריל של אותה שנה מורשע ארדואן בהפרה של סעיף 312 לחוק העונשין הטורקי האוסר על "הסתה לשנאה" ונידון למאסר בפועל של מספר חודשים, וזאת משום שבנאום בפני פעילים איסלאמיים שילב את הקטע הבא:
"המסגדים הם בסיסנו,
כיפות המסגדים הם קסדותינו,
צריחי המסגדים הם כידונינו,
והמאמינים הם חיילינו."
לאחר שיצא ארדואן מן המאסר, ובעקבות סגירת מפלגת הרווחה והשעיית ארבקן מהפוליטיקה לתקופה של כחמש שנים, מחליט ארדואן להקים מפלגה חדשה – "מפלגת הצדק והפיתוח", והצליח לצרף אליה את רוב חברי הפרלמנט של מפלגת הרווחה לשעבר.
בראשות מפלגת הצדק והפיתוח ארדואן זוכה בבחירות פעמיים – ראשית ב-2002 ולאחר מכן בניצחון סוחף ב-2007, ובשתי הפעמים הוא אינו נזקק להקמת ממשלה קואליציונית, עקב אחוז החסימה הגבוה בטורקיה. את מהלכיו של ארדואן, בהם ניסיון להוציא את הניאוף אל מחוץ לחוק, הגבלה של מכירת האלכוהול, הניסיון לבטל את האיסור על עטיית הרעלות באוניברסיטאות והמינוי של איסלמיסט למשרת הנשיאות – השולטת במינויים רבים במוסדות המדינתיים, רשם ותיעד התובע הכללי של טורקיה, עבדורחמאן ילאסינקיה, עד אשר במרץ 2008 הגיש לבית המשפט החוקתי העליון כתב אישום בן 162 עמודים כנגד מפלגת הצדק והפיתוח ו-71 אישים בכירים מתוכה, בהם גול וארדואן, בטענה שהמפלגה הפכה ל"מוקד לפעילות אנטי-חילונית", ולפיכך ביקש לסגור את המפלגה ולהשעות את האישים שצויינו בכתב האישים מן הפוליטיקה לתקופה של 5 שנים. במשך החודשים בהם דן בית המשפט בכתב האישום ניכר מתח רב בקרב הציבור הטורקי, שציפה בדריכות לפסק-הדין. ב-30 ביולי 2008 פרסם בית המשפט החוקתי העליון את פסק-הדין, בו הוא קובע כי מפלגת הצדק והפיתוח אמנם מהווה מוקד לפעילות אנטי-חילונית, אולם מכיוון שלא נמצא רוב של שני-שליש מבין השופטים, כדרוש עבור סגירת מפלגה, החליט להסתפק בקיצוץ מחצית מתקציבה של המפלגה.
רג'פ טייפ ארדואן נגד הרפובליקה של טורקיה
לאחר שכחוט השערה היה בין המשך כהונתו לבין סיומה הכפוי, החליט ארדואן שלא עוד יהיה נתון למוראה של מערכת המשפט הטורקית. לאחר שהביס פוליטית את מתחריו החילוניים וזכה לרוב בפרלמנט, אייש את מוסד הנשיאות במועמד לטעמו ופגע דרמטית בלגיטימציה הציבורית של הצבא להתערב בנושאים פוליטיים, התפנה ארדואן – אחד הפוליטיקאים המוכשרים בטורקיה – לקרב הגדול הבא: שינוי החוקה שכתבו הגנרלים ב-1982, ובייחוד בכל הנוגע לסמכות בתי המשפט לסגור מפלגות וכן לאופן המינוי של שופטים ותובעים ציבוריים. מפלגת האופוזיציה הראשית – מפלגת העם הרפובליקנית, אז בהנהגת היו"ר הותיק דניז באייקל, הודיעה כי תהיה מוכנה לתמוך בחבילת השינויים שמציעה הממשלה, ובתנאי שיוצאו ממנה הסעיפים הנוגעים למינוי השופטים והתובעים הציבוריים וכן הסעיף המקשה על בתי המשפט לסגור מפלגות. ארדואן, כמובן, סירב בנימוס – הוא איננו מתכוון לפספס את ההזדמנות להשיג שליטה ברשות השלטון השלישית.
תקווה חדשה משמאל
עד לחודש מאי האחרון נראה היה כי כפי שקרה בפעמים קודמות בהם מגיע ארדואן להתמודדות ציבורית אל מול המחנה החילוני, גם הפעם ינחל הצלחה. האופוזיציה החילונית העיקרית – מפלגת העם הרפובליקנית, בראשות היו"ר הוותיק דניז באייקל, נראתה ישנה, אפורה, אליטיסטית וממוסדת, וכמי שמעדיפה התמודדות בבתי המשפט על פני התמודדות אלקטוראלית. השינוי התחולל כשלפתע נחשפה ברשת קלטת המתעדת יחסי מין בין באייקל לבין צירה מטעם מפלגת העם הרפובליקנית שהייתה בעבר מזכירתו. באייקל, אשר שנים שלט במפלגה ביד ברזל והצליח למנוע כל ניסיון להחליפו, נאלץ להתפטר.
ב-22 למאי, 12 יום לאחר התפטרותו של באייקל, קיימה מפלגת העם הרפובליקנית של הקונגרס ה-33 שלה ובו נבחר כמאל קיליצ'דרולו כמנהיג המפלגה.
כמאל קיליצ'דרולו בנאום זכייתו בראשות מפלגת העם הרפובליקנית, בקונגרס המפלגה. (צילום: National Turk)
הרקע של קיליצ'דרולו אינו הרקע הטיפוסי למנהיג של מפלגת העם הרפובליקנית – הוא מגיע מהאזורים העניים של דרום-מזרח טורקיה, כורדי מבחינה אתנית, ושייך לזרם האלוי (Alevi) באסלאם – אשר נפוץ בעיקר בטורקיה. קיליצ'דרולו, כלכלן בהכשרתו, התחיל את עיסוקו הציבורי דווקא כפקיד בשרות הציבורי, עת שימש ככלכלן באגפים שונים במשרד האוצר הטורקי וכן במוסד לביטוח לאומי.
את דרכו הפוליטית החל בשנת 94, ולפרלמנט נכנס לראשונה ב-2002 כציר של מפלגת העם הרפובליקנית מאיסטנבול. אט-אט הוא קנה לעצמו שם של פוליטיקאי כריזמטי, נעים הליכות (מה שזיכה אותו בכינוי "גנדי", שכן הפוליטיקאים הטורקים מתאפיינים בכוחנות ובאגרסיביות רבה), וכלוחם בשחיתות – וזאת לאחר שחשף מספר פרשיות בהם היו מעורבים חברי מפלגת הצדק והפיתוח, ואף גרם לכמה מהם להתפטר. ב-2009 התמודד מטעם מפלגת העם הרפובליקנית על ראשות עיריית איסטנבול, ואף על פי שהפסיד (מאז 1994 עיריית איסטנבול נשלטת בידי מפלגתו של ארדואן), הוא הצליח להגדיל משמעותית את התמיכה במפלגה בעיר וזכה בשל כך לפרסום רב ברחבי המדינה.
כבר בנאום כניסתו לתפקיד, החל קיליצ'דרולו לתקוף את ארדואן. גם באייקל, קודמו, היה אופוזיציונר מובהק לארדואן. אולם השומע את דברי קיליצ'דרולו מבחין היטב בהבדל: קילצ'דרולו ממעט לדבר על ההשתלטות הדתית שמוביל ארדואן או על הפגיעה במורשת אתאטורק. תחת זאת הוא מדבר על מצוקת האבטלה החריפה ועל ההתעשרות המהירה של ארדואן ושל מקורביו, ועל הצורך של מפלגת העם הרפובליקנית לחזור לערכיה הסוציאל-דמוקרטיים.
בחירות מקדימות
קיליצ'דרולו, אשר הצליח לעורר גל של התלהבות בחלקים רבים מן הציבוריות הטורקית, לא חדל מלתקוף את ארדואן וממשלתו, ומבסס על כך את קמפיין ההתנגדות להצעת הממשלה לרפורמה בחוקה – אותה הוא מכנה "ניסיון ההפיכה של ארדואן". גם ארדואן, מצדו, לא מבסס את הקמפיין של מפלגתו על תוכן השינויים המוצעים, אלא מתמקד בהישגיה של ממשלתו עד כה, במתקפת-נגד על קיליצ'דרולו, ובעיקר בקריאה "לסגור חשבון" עם מתכנני ההפיכה של 1980, שלא יוסיפו להנות מחסינות מפני העמדה לדין באם תאושר הרפורמה החוקתית של ארדואן.
אדיל גור, מומחה סקרים טורקי, הסביר, בראיון ל"הורייט", כי בחברה כה משוסעת כחברה הטורקית, יעילותם של הקמפיינים הפוליטיים יורדת, ולפיכך הקושי העומד בפני מי מהצדדים שמעוניין ברוב-קולות הוא גדול ביותר. הפוליטיקאים הטורקים – מכל המפלגות, מודעים לגודל השעה, ולא מחמצים הזדמנות לנסות ולשלהב את בוחריהם.
ואכן, קואליציית המתנגדים לרפורמה של ארדואן מכילה גורמים אשר ככל הנראה לא יימצאו באותו צד של המתרס בשום נסיבות אחרות – פרט למפלגת העם הרפובליקנית, הצטרפה מפלגת "הפעולה הלאומית" האולטרא-לאומנית והודיעה שתקרא לבוחריה להצביע כנגד הצעת הממשלה, וכן המפלגה הלאומית הכורדית – מפלגת "השלום והדמוקרטיה", אשר קוראת לתומכיה להחרים את ההצבעה. עם זאת, כדאי לזכור כי מרבית הכורדים אינם מצביעים למפלגת השלום והדמוקרטיה, אלא למפלגת הצדק והפיתוח בראשות ארדואן.
את תוצאות משאל-העם קשה לחזות – סקר של חברת A&G ניבא 45.2% למצביעי ה-"כן" ו-44% למצביעי ה-"לא". בסקר אחר שערכה חברת "SONAR" היו התוצאות 50.9% למצביעי ה-"לא" ו-49.1% למצביעי ה-"כן". ההפרשים בשני הסקרים, יש לציין, בטווח סטיית התקן.
תהא תוצאת משאל-העם אשר תהא, משמעותה צפויה להיות רחבה. ראשית, הניצחון יתן מומנטום פוליטי לצד המנצח לקראת הבחירות הכלליות של יולי 2011. שנית, תוצאות משאל-העם יקבעו – לכאן או לכאן, את המידה בה מעוניין הציבור הטורקי להגביל את עצמו ואת נבחריו ביכולת לערער ולשנות את עיקרי השיטה הכמאליסטית.
רוצים לקבל הודעה בדוא”ל בכל פעם שהבלוג מתעדכן? לחצו כאן
אתר "הגדה השמאלית" , המזוהה עם חד"ש, הוא אחת מהזירות האינטרנטיות החשובות והמעניינות להבנת הלכי-הרוח והדיונים הפנימיים בשמאל הרדיקלי בישראל. האתר קיים מזה כשבע שנים וכותבים בו דמויות שונות מהשמאל הרדיקלי כד"ר אפרים דוידי, גדעון ספירו, חיים ברעם, ראובן קמינר וח"כ לשעבר תמר גוז'נסקי.
לאחרונה עלה באתר קמפיין שסיסמתו "מרואן עדיין חי – צבא החברים של ברגותי", כאשר גם הטקסט וגם העיצוב הגרפי ניסו ליצור הקבלה לקמפיין למען שחרור גלעד שליט. כותרתו של העמוד "שחררו את ברגותי – שחררתם את גלעד – מסע התעמולה הבולט בחסרונו". בעמוד עצמו נכתב, בין השאר "בספקטרום הרחב של הדיון הציבורי בנושא שחרור החייל החטוף/שבוי, גלעד שליט, נעדר לרוב השיח הנוגע לשחרור האסירים הפלסטינים הנמצאים משך שנים בכלא הישראלי, חלקם אסירים פוליטים שלא עונים לביטוי הציני – עם דם על הידיים.", והטקסט מסתיים בשורה הבאה "החזירו את ברגותי הביתה. גם לו ולאסירים רבים אחרים ממתינים בבית מאות אלפי תומכים ובני משפחה.".
"מרוואן עדיין חי"
באותו רגע ממש נזכרתי מדוע לא הצבעתי חד"ש. מעולם לא היה הניכור החד"שי כלפי כל מה שהוא ישראלי, ציוני, לאומי וקונצנזואלי כה ברור. חוסר היכולת לגלות אמפתיה כלפי הכאב של רוב הציבור הישראלי (שלא נדבר על השתתפות בכאב), הגיחוך, הלעומתיות – כל אלה שבו והתגלו בקמפיין הנ"ל. מובן שהעניין אינו תמיכה או התנגדות לשחרורו של ברגותי, שאפילו השר פואד בן אליעזר תומך בשחרורו – העניין הוא הסלידה מהחברה הישראלית עצמה שדומה שהשמאל הרדיקלי לא מנסה להסתיר.
זוהי מחלתם של מי שכבר יותר מידי זמן הולכים לפני המחנה, עד שכל קשר בינם לבין המחנה נשכח ואבד. ההתמכרות לאוויר האולימפי, לצדקנות ולתחושת הבדידות המזהרת גוזרים על חד"ש חוסר השפעה ורלוונטיות.
נדמה היה שחד"ש מתבגרת פוליטית – המהלך של "עיר לכולנו" בת"א היה צעד בכיוון הנכון. אולם נראה שכשלון המהלך בבחירות לכנסת, שלושה חודשים מאוחר יותר גרם לחד"ש לחזור לסורה.
מוקדש לעיתונאי דניאל בלוך ז"לשנפטר בטרם עת, ביום שישי שעבר, והוא בדרכו ל"קול ישראל" לשידור תוכניתו השבועית. יהי זכרו ברוך.
במאמר "מפלגת העבודה – מי כבר יתפלג?", כותב ד"ר אודי מנור: "רעיונו הותיק יחסית של פרופ' גוטווין אודות הצורך לפצל את הכוחות הס"ד מתוך שתי מפלגות השמאל הקיימות ולהקים מפלגה ס"ד ראויה לשמה אחת, זו שתשים על סדר היום הציבורי רעיונות פוליטיים הפוכים לאלו הרווחים היום, מעולם לא נשמע משכנע יותר.
הצטרפותה של מפלגת העבודה ליוזמת נתניהו להפרטת הקרקעות […] היא בבחינת רוביקון שחצייתו מחייבת את מימושו של הרעיון ההגיוני והרצוי הזה." עם זאת, טוען מנור, תיאוריה לחוד ומציאות לחוד להמשיך לקרוא "ושוב נדרשים לבן-אהרון"←
במאמרו "מפלגה זה רק שם" (הארץ, 24.09.08) כותב עוזי בנזימן "על קדימה מיותר להרחיב את הדיבור: היא קמה כמבצע מכירות של סוף העונה, שנועד להפיק רווחים מאווירה ציבורית מזדמנת. היא אספה אל שורותיה מן הגורן ומן היקב הפוליטיים, ניסחה בחיפזון מצע ודהרה אל הקלפיות לקטוף את התשואה, כשהיא נישאת על כנפי הגעגועים לאריאל שרון ועל הפעלולים התקשורתיים של ראובן אדלר ושות'. קדימה היא מקבץ אקראי של אנשים שאין להם דבר במשותף – לבד מניצול ההזדמנות שנקרתה להם ב-2006 להימנות עם הנהגת המדינה." להמשיך לקרוא "זהותה המינית של קדימה"←
דווקא עם החלשות השמאל הישראלי בכלל והמחנה החברתי בפרט,
גילאון, בסיור בחירות בגן שמואל (צילום: נעמן סער)
כדאי לשים לב שבכנסת הקרובה השמאל מקבל שחקן-חיזוק במשקל כבד – הלא הוא הח"כ החדש-ישן אילן גילאון.
גילאון הוא לא הפוליטיקאי הטיפוסי – הוא הגון, מדבר בצורה ישירה ולא מעושה, כריזמטי, אמפתי בצורה נדירה, בעל כושר רטורי, משנה סדורה ויכולת מדהימה לגעת באנשים באופן בלתי-אמצעי. אילן, המשותק ברגלו עקב מחלת פוליו בה לקה בגיל 9 חודשים, מגלם באורחותיו את המשפט שטבע "עלינו להיות תמיד מספיק חלשים כדי להרגיש את זולתנו, ומספיק חזקים כדי לשנות את המציאות".
"לשמאל הישראלי תפקיד של חשמאלי", הוא טוען, "הוא צריך להחליף פאזות, משום שהיום הקרב האמיתי הוא לא על הבעלות על ארץ-ישראל, אלא על הבעלות על מדינתישראל. בהפשטה, מאז ומתמיד הייתה השאלה הפוליטית 'מי מקבל כמה ולמה, ומי משלם כמה ולמה?', במדינת ישראל, התליך שאנו עדים לו הוא תהליך בו יותר-ויותר מקבלים פחות-ופחות, ופחות-ופחות מקבלים יותר-ויותר".
אילן הוא סוציאליסט בכל רמ"ח אבריו והוא מאמין ב"מדינה ביטוחית" -היינו במדינה שמספקת "ביטוח פלטינום פלוס" לכל אזרחיה. גילאון נוהג לכנות את תפיסתו "סוציאליזם אורטופדי", ולפי תפיסה זו "המדינה היא כמו סנדלר, שתפקידה היא להתאים לכל אחד את הנעל המתאימה לו, ולספק לו את הרפידה הנחוצה לו".
עוד בכהונתו הקודמת בכנסת (1999-2003) התבלט כסמן אדום במרצ, כשהיה היחיד שהעז להתייצב במליאת הכנסת והלצביע כנגד תקציב ברק-שוחט אותו ראה כאנטי-חברתי, כאחד ממובילי "מאבק הנכים", כאשר אזר אומץ והתנגד לעמדות הלובי החקלאי והתנועה הקיבוצית בנושא הקרקעות (ועל כך שילם מחיר פוליטי) או כאשר הוביל חקיקה חברתית בדמות חוק שיוון זכויות לאנשים ומוגבליות (וייחוד פרק הנגישות), חוק המחייב לשלם שכר למלצרים מבלי קשר לטיפים שהם מקבלים ועוד.
כיום, כאשר ראשי כל המפלגות הגדולות דוגלים הלכה למעשה בקפיטליזם חזירי, בגלוי (נתניהו וליברמן) או במסווה (לבני וברק), טוב שיש אילן גילאון בכנסת.
(הרשומה מכילה קצת יותר מספרים מהרגיל, עמכם הסליחה)
עם עלייתה של חד"ש משלושה לארבעה מנדטים שב ועלה הסבר "אפקט דב חנין" – היינו תמיכה של מצביעים יהודים נוספים (צעירים תל-אביבים בעיקר) בחד"ש, כגורם לגדילתה של חד"ש (עקב הפופולריות והעשייה של ח"כ דב חנין). כמו כן, אין ספק שבבחירות הללו חד"ש הגבירה בצורה משמעותית את מאמצי השכנוע בקרב הציבור היהודי וניהלה קמפייןיצירתי ומשעשע, שרובו מוקד, להבנתי, בניסיון להעביר מצביעים צעירים ומצביעים מהאגף השמאלי של מרצ לחד"ש.
לי, אישית, הדיבורים על תופעה של עלייה משמעותית בתמיכה בחד"ש בקרב הציבור היהודי נשמעו מופרכים, כמו גם הניסיונות המתמידים של אנשי חד"ש להסביר את גדילתם בנדידת קולות ממרצ לחד"ש (ולא, למשל, בהחלשות המשמעותית של המפלגות הציוניות בציבור הערבי). לפיכך, החלטתי לעשות מעשה ולהשוות בין כמות הקולות שקיבלה רשימת חד"ש בישובים יהודיים ובערים מעורבות (ת"א-יפו, חיפה, עכו, נצרת-עילית, מעלות-תרשיחא וכד') בבחירת הללו ובבחירות 2006. להמשיך לקרוא "אפקט דב חנין – היה או לא היה?"←
(למרות שאמרתי מראש שבימים אלה אתקשה לעדכן את הבלוג באופן תדיר אם בכלל, הייתה לנו מלחמה בדרום ובעוד כעשרה ימים יש בחירות – ופטור בלא כלום אי-אפשר.)
הבחירות האלה, כך חשבו רבים ובהם אני, יסובו סביב השאלות הגדולות של חלוקת העושר הלאומי ואופן ההתערבות בכלכלה (שכן גם מה שמכונה 'אי-התערבות ממשלתית בכלכלה' היא התערבות לעילא ולעילא, מבחינת בחירה מודעת שלא לעשות), סימן להתפתחות והתבגרות בשיח הפוליטי הישראלי. והנה בא לו המבצע בדרום והשיח החברתי נוצק תחת עפרת, ללמדנו, או אולי יותר נכון – להזכיר לנו, שלבני האדם, ומשום מה ביייחוד לאלה החיים במזרח התיכון, יש נטייה מעצבנת במיוחד שלא לנהוג לפי תחזיות ותיאוריות שונות – ושוב חזרנו לשיח בטחוני שמכתיב כבר שנים את השיח הפוליטי הישראלי, כשברקע מהדהדים הדי המבצע האחרון בעזה והסחף הלאומני שהביא עמו. להמשיך לקרוא "כמה מילים על הבחירות הקרבות (פטור בלא כלום אי-אפשר)"←
כמאל 