מה כבר לא נאמר ונכתב בנוגע לילדי העובדים הזרים והכוונה לגרשם? לכן לא ידובר כאן בציד האדם של יחידת "עוז" או או בראשיה מעוררי החלחלה – ובהם יעקב גנות וציקי סלע, ואף לא בגיבוי שהללו מקבלים מהשר אלי ישי שמיום ליום צובע את ש"ס בצבעים כהניסטיים הרחוקים מאופיה של המפלגה בשנות ה-90', תחת אריה דרעי. כל אלה ראויים לגינוי ולהוקעה וכל אזרח ישראלי בעל מצפון ומעט זיכרון היסטורי מחוייב לגנות בכל פה את הכוונה לגרש את ילדי העובדים הזרים והוריהם.
עם זאת, סוגיית ילדי הזרים מעלה עניין נוסף, שדומני שרבות לא דובר בו, ושיש בו כדי להטיל מעט אור על מניע נוסף להתנגדות של אלי ישי לאזרוחם של ילדי הזרים. המניע הזה נוגע לויכוח סביב הקיימות של מושג הישראליות, ובמידה מסויימת מהווה המשך לעימות בין היהדות לציונות.
החוגים הדתיים בישראל, אף אלה המתקראים "ציוניים" או "לאומיים", הקפידו לחנוק את האפשרות לזהות ציונית המנותקת מהדת היהודית – ולמרבה הצער הצליחו, ובכך הם סירסו את הציונות מן הפוטנציאל המהפכני שטמון בה – של הגדרת העם היושב בציון על בסיס לאומי-תרבותי, ולא על בסיס דתי. מהימים שבהם הישוב הקפיד להקרא "הישוב העברי" אל ימים בהם הנרטיב הדתי – המגדיר יהודי-ישראלי לפי דתו ואת המדינה כיהודית לפי מידת הדתיות שבחוקיה – מקובל בפי כל.
על השאיפה הטמונה בציונות לנורמליות ניתן ללמוד, בין השאר, מהציטוט הנ"ל של טשרניחובסקי:
"אי אפשר לא לאהוב את תל אביב. זוהי סוף סוף הנקודה היחידה בעולם שהיהודי יכול להיות בה יהודי, לא יהודי בהיתר ולא יהודי באיסור, אלא סתם בן-אדם שקרוי יהודי. מרגיש את עצמו יהודי לא מתוך התנגשות תמידית באלה שאינם יהודים, זהו המקום היחידי בעולם שיהודי יכול לחיות בלי להרגיש שהוא יהודי, בלי כל צורך לדעת זאת. כאילן בתוך יערו, כשיח על קרקעו שלו, כאותו איכר רוסי מפנזה, כצרפתי מנחל דו, כגרמני מכפר בפומרניה."
הדברים הללו הם, כמובן, היפוכה של מנטליות ההסתגרות ו"עם הסגולה" שהם בשר מבשרה של היהדות הדתית.
ומה בין כל זה לילדי הזרים? פשוט: כל מי שאי-פעם נתקל בילדי הזרים, או לכל הפחות טרח לחקור על אודותיהם, הבחין בנקל שהם הישראלים שבישראלים – הם ספגו את השפה העברית, התרבות הישראלית, הם מתחפשים בפורים ורואים "ארץ נהדרת". הגדולים שביניהם כבר מתגייסים לצבא. וזוהי הרי ההוכחה לניצחונה של הישראליות על היהדות.
חג עצמאות שמח.
כמאל 