התאגידים משתלטים לנו על המרחב הציבורי. לא צריך להיות מרקסיסט כדי להבין זאת (למרות שזה מומלץ:-)), מספיק לגור בת"א. במקרה הטוב מדובר על שלטים ופרסומות לאן שלא תפנה ראשך, ובמקרה הרע זה משהו בסגנון שדרות אורנג'.
אבל רשומה זו לא תעסוק במרחב הציבורי והפרטתו המתעצמת, אלא תתמקד בחלק מסויים של מצב זה – התחבורה הציבורית (למה? כובע.).
ובכן, עוד כשהנוסע ממתין לאוטובוס, הוא חשוף לפרסומות הממלאות את חלל התחנות. האוטובוסים עצמם מכוסים בפרסומות 'מכף רגל ועד ראש' – דפנות האוטובוס, חלקו האחורי – כל שביב של חלל פנוי מאכלס פרסומת.
אך פה זה לא נגמר, לעיתים ניתן למצוא בתוך האוטובוס מדפים עם גלויות פרסומיות. הגדילה לעשות חברת "קווים" אשר הציבה בתוך האוטובוסים שלה מסכים המשדרים פרסומות ללא הרף. אבל זה old news. היום בבוקר, בעודי נוסע באוטובוס, נתקלתי במה שאני מקווה מאוד שלא יהפך לטקטיקת פרסום נפוצה: חלל האוטובוס כולו – התקרה, גב הכיסאות, הדפנות הפנימיות – על כל אלה הודבקו כרזות של "קוקה-קולה".
בכל הנוגע למוצרים/שירותים מסחריים ברשת, מופעל ע"פ רוב אחד משני המודלים הבאים – או שישנו תוכן/מוצר/שירות שהמשתמש משלם עליו והוא נטול פרסומות, או שישנו תוכן/מוצר/שירות שהמפרסמים משלמים עליו, ולמשתמש הוא ניתן בחינם. במקרה של התחבורה הציבורית לעומת זאת, על אף שהפרסום על גבי האוטובוס הולך וגובר, התשלום עבור נסיעה אף לא פחת (שלא נדבר על ביטולו כליל).
ומה אני רוצה לומר? שני דברים: ראשית, יש לאלץ את החברה ("דן" במקרה הזה) לבחור האם היא עוברת למודל "גוגלי" של רווחים מפרסום על גבי ובתוך האוטובוסים או שמא היא מרוויחה את כספה דרך גביית תשלום מהנוסעים. שנית, כלל לא היינו מגיעים לכל המצב הזה לו תחבורה ציבורית, שירות חיוני ובסיסי לאזרח בעל משמעויות חברתיות ואקולוגיות כאחד, היה מסופק ע"י המדינה ולא ע"י גורמים פרטיים.
כמאל 