לא תיקון לחוק, אלא קלקול – תגובה לאודי מנור

לפני כשבוע פרסם ד"ר אודי מנור, היסטוריון ומרצה במכללת אורנים, מאמר, שהופיע בעמוד השער של "מעריב" אשר תמך בקבלת התיקון לחוק האזרחות, תיקון אשר ידוע יותר בשם "חוק הנאמנות". לאחר מספר ימים, ובעקבות פניות רבות שקיבל, פרסם מנור רשומה בבלוג שלו, שבה הוא מבהיר ומחדד את עמדתו. מאחר ומנור הוא אדם שאת דעתו אני מעריך, ומאחר ואני קורא את הבלוג שלו באופן קבוע, ניסחתי תגובה, אשר מביעה את אכזבתי מן העמדה שהביע במקרה זה. אט-אט התגובה תפחה לה לכדי כ-450 מילה, והחלטתי לפרסמה גם כאן, בשינויים קלים בלבד:

אודי,

את הבלוג שלך אני קורא מזה זמן רב, ואני מרשה לעצמי לומר שלמדתי ממנו רבות. עם זאת, אני חושב שהעמדה שהבעת ב"מעריב" בנושא חוק האזרחות, גם לאחר ההבהרות החשובות שעשית ברשומה הזו, היא מאכזבת.

כפי שהיטבת לומר – על כל מהלך פוליטי יש להסתכל הן בהיבט המוסרי המופשט/"זהותיסטי", והן בהיבט הפוליטי קונקרטי – ההקשרים המידיים, המרווחים והמפסידים, וכו' וכו'.

במישור הקונקרטי – מדובר בהצעה שמחד, לא תעורר כל שינוי ממשי ואף לא חלה על אזרחים ישראלים, אלא על מתאזרחים בלבד, שבין כה וכה חלק ניכר מהם מתאזרח מכוח חוק השבות. לכן גם מי שמוטרד מעמדות קיצוניות של חלקים מהציבור הערבי כלפי הציונות ו/או אופיה של המדינה, לא יוכלו להשיג דרך ההצעה את מטרתו (וגם לא דרך כל חקיקה אחרת – חקיקה אינה הפתרון לכל בעיה).

מאידך, ההצעה מגבירה את הקרע בין הממשלה ובין אזרחיה הערבים, שנדרשים שוב ושוב להוכיח את עצמם ואת "נאמנותם", אף על פי שהמדינה מתנכרת אליהם ומשקיעה בהם – מכל בחינה – פחות מבכל קבוצת אוכלוסיה אחרת.

במקביל, ההצעה נותנת רוח גבית למי שכינה יואב קרני "פורמי התפרים" – איווט ליברמן ומיכאל בן-ארי מכאן, וג'מאל זחאלקה וחנין זועבי מכאן – אלה גם אלה מעוניינים לפרום את התפרים העדינים אשר קושרים בין המדינה לבין אזרחיה הערבים. אתה כהיסטוריון היטבת ללמד את החשיבות של ההקשר, אולם דומני שבמקרה זה, לטובת המאבק, המוצדק, במגמות אנטי-ציוניות, לא ייחסת חשיבות מספקת לנזק הממשי שההצעה גורמת – הן אל מול הציבור הערבי בישראל והן למעמדה של ישראל בעולם.

במישור ההצהרתי –  ההצעה מנסה לפתור טלאים-טלאים את מה שאין אלא לפתור באופן יסודי, מקיף ומלא – לו הייתה במדינת ישראל חוקה, המגדירה את אופי המדינה כמדינת לאום יהודית ודמוקרטית, את חובות וזכויות האזרחים וכו' – או אז היה מקום לשקול בחיוב לדרוש ממתאזרחים להצהיר על נאמנות ומדינה ולחוקתה, במקביל לדרישות אפשריות נוספות כגון שליטה מסויימת בשפה, היכרות כללית עם ההיסטוריה, התרבות והבנה כזו או אחרת של שיטת הממשל. כל עוד הדברים לא נעשים במסגרת מהלך מקיף מסוג זה – אין שום סיבה שלא לראותו אלא ככלי פוליטי לניכור וניגוח הציבור הערבי בישראל, ולצבירת הון פוליטי.

ולסיום, נדמה לי שהדיון הער על "חוק הנאמנות", מחמיץ נקודה חשובה, והטיבו לעשות הפרופסורים ידידה שטרן ואבי שגיא בכך שהציבו את השאלה – מהי אותה "נאמנות" שדורשת המדינה מאזרחיה (הלא-יהודים)? האם מדובר בדרישה לשמירה על החוק? אם כן, הרי שזוהי דרישה אלמנטרית, שנדרשת מכל אזרחי המדינה. האם מדובר בדרישה לנקיטת עמדה פוליטית מסויימת, או, לחילופין, לרגש של הזדהות ושותפות עם המדינה וסמליה? אם זוהי הדרישה, ונדמה שאכן זוהי הדרישה, הרי שהמדינה לא יכולה ולא צריכה לדרוש מאזרחיה לחשוב כך או אחרת.

רוצים לקבל הודעה בדוא”ל בכל פעם שהבלוג מתעדכן? לחצו כאן