הקונפליקט הטורקי – בין רעלה לביקיני

הסוציולוג ברוך קימרלינג תיאר את ירידת כוחה של תנועת העבודה כ-"קץ שלטון האחוס"לים". לשם תזכורת: האחוס"לים הם האשכנזים-חילונים-ותיקים-סוציאליסטים-לאומים, גירסא ישראלית של הWASP. קימרלינג דיבר על תהלך שבירת ההגמוניה של הקבוצה האחוסלית (שייצוגה הפוליטי-מפלגתי במפא"י) בחברה הישראלית תוך התעצמות של קבוצות דתיות ודתיות לאומיות ("גוש אמונים", למשל) בחברה. אחד מרגעי השיא של תהליך זה היה "המהפך" של 1977, בו, לאחר כ-50 שנות שלטון רצופות, הובסה מפא"י בבחירות הכלליות והשלטון הועבר לידי הליכוד. ב-32 השנים שחלפו מאז, זכתה מפלגת העבודה, גרסתה המדולדלת של מפא"י, בבחירות פעמיים בלבד – ב-92 וב-99.

בספרו "משפט ותרבות בישראל בפתח  המאה ה-21" טוען פרופ' מני מאוטנר כי במקביל, או שמא בתגובה, לאובדן ההגמוניה הפוליטית של תנועת העבודה (שבעצמה עברה שינויים ונטשה את הסוציאליזם והתפיסות הקולקטיביות לטובת ליברליזם ואינדיבידואליזם) החלה קבוצת ההגמונים לשעבר להשתלב במערכת המשפט ובייחוד בבית המשפט העליון תוך שהיא פועלת לביצור והרחבת סמכויותיו והפעלה נרחבת של אקטיביזם שיפוטי וסגנון הנמקה ערכי. כלומר, כ"פיצוי" על אובדן השפעתה במערכת הפוליטית, פעלה הקבוצה ההגמונית לשעבר לחיזוק כוחה של המערכת המשפטית, בה עודנה במעמד הגמוני, על-חשבון המערכת הפוליטית בה כוחה נחלש משמעותית.

וממאוטנר לטורקיה – טורקיה, כידוע, מגדירה את עצמה, ומוגדרת בחוקתה, כרפובליקה חילונית. כך מאז יוסדה  הרפובליקה הטורקית על חורבותיה של האימפריה העות'מאנית ב-1923 ע"י מוסטפא כמאל אתאטורק.  תחת הנהגתו הוביל אתאטורק שורה רחבה של רפורמות שזכו לכינוי "המהפכה הכמאליסטית" ועיקרן היה מודרניזציה של טורקית, הטייתה מערבה, חילוּנה וייסוד זהות טורקית רפובליקנית (במובן הצרפתי של המילה). מלבד ייסוד הרפובליקה עצמה כללו הרפורמות גם את ביטול מוסדות הסולטנות והח'ליפות,  הפרדת הדת מהמדינה (למעשה, יותר משהייתה זו הפרדה של הדת מן המדינה, הייתה זו הכפפה של הדת למדינה) והפרדת הדת מהפוליטיקה, ביטול מעמד חוקי האסלאם כחוקי מדינה, ביטול החינוך הדתי והנהגת חינוך ממלכתי אחיד, מעבר מלבוש מסורתי ללבוש מערבי, סגירת המסדרים הדתיים, שינוי הכתב הטורקי מאותיות ערביות לאותיות לטיניות, הנהגת הקוד האזרחי השוויצרי, מתן זכות בחירה לנשים, הנהגת שמות משפחה וכו'

אתאטורק התווה שישה עקרונות שלאורם צריכה הרפובליקה לפעול –  חילוניות, לאומיות (כאשר השיוך ללאום הטורקי נובע, כאמור, מאזרחות ולא שייכות אתנית), עממיות, מהפכנות, עקרון הרפובליקה (שלטון העם) ואטטיזם. גישתו זו נודעה בשם כמאליזם והיא פותחה לכדי תפיסה חברתית של ממש בטורקיה אשר שימשה במשך שנים רבות מעין אידאולוגיה-מדינתית, וכן הייתה (ובמידה פחותה עודנה) התפיסה הרווחת בקרב האליטה המשכילה, חלקים נרחבים מהציבור העירוני (בעיקר במערב המדינה), קציני הצבא, ראשי מערכות המשפט, ההשכלה הגבוהה והבירוקרטיה הטורקית. יתר על כן, מפלגתו של אתאטורק, מפלגת העם הרפובליקנית (CHP) קיימת עד היום והיא המייצגת הפוליטית של התפיסה הכמאליסטית (ניתן למצוא דמיון לגוליזם ולמפלגה הגוליסטית, ה-UMP, בצרפת).

מוסטפא כמאל אתאטורק1
מוסטפא כמאל אתאטורק

הצלחתו של פרוייקט חילון ודמוקרטיזציה במזרח התיכון אינה דבר מובן מאליו, לעיתים זה נראה כמעט חסר סיכוי. דווקא משום כך מעוררת השתאות העובדה שטורקיה הצליחה משך עשרות שנים לשמור, בסה"כ, על צביונה הדמוקרטי והחילוני, תוך שמערכות השלטון ובהן הצבא שומרים על אופיה החילוני של המדינה ועל מורשת אתאטורק, בעוד שבמדינות אחרות באזור פרחו החומייניזם, האחים המוסלמים והאסלאם הווהאבי.

אולם, תהליכי המודרניזציה והחילון לא הצליחו במידה שווה בכל טורקיה, ובאיזורים הכפריים  של טורקיה נותרה תמיכה חזקה באג'נדה איסלמיסטית לצד טינה לאליטה הכמאליסטית על רקע מעמדי. כמו כן,  אי-היציבות הפוליטית שאפייניה את טורקיה כבר באמצע שנות הארבעים, אלימות פוליטית (גם על רקע לאומי, מצד המיעוט הכורדי ,החל מסוף שנות השבעים) כמו גם ניסיונות חוזרים ונשנים לפגוע באופיה הדמוקרטי או החילוני של המדינה מצד מפלגות שונות, הובילו לא אחת להתערבויות של הצבא בפוליטיקה הטורקית (לעיתים ההתערבות הגיעה לכדי הפיכה צבאית של ממש, בפעמים אחרות הסתפקו גורמים בצבא בחיווי דעה פומבי), שכן הצבא נחשב מגן מורשתו של אתאטורק. יצויין שלאחר כל הפיכה הצבא החזיר את השלטון לידי העם והוא המוסד הזוכה למידת האמון הגבוהה ביותר בטורקיה. זרוע נוספת של המערכת הכמאליסטית מהווה בית המשפט החוקתי, אשר בין השאר מוסמך לפי החוקה הטורקית לאסור את פעילותם של אישים ומפלגות שחותרים תחת יסודותיה של הרפובליקה, כפי שאכן עשה בית המשפט בהזדמנויות שונות – 1998, למשל, אז הורה לסגור את "מפלגת הרווחה" האיסלמיסטית, אשר קבוצה של יוצאיה, בהם ר"מ טורקיה רג'פ טייפ ארדואן ונשיא טורקיה עבדאללה גול, הקימו את "מפלגת הצדק והפיתוח" ב-2001.

בבחירות שהתקיימו ב-2002 ניצחה מפלגת הצדק והפיתוח בהובלת ארדואן עם 34.3% מהקולות. בתקופה זו, למעט ניסיונות הגבלה חלקית של מכירת אלכוהול וכוונה שנזנחה להוציא את הניאוף מחוץ לחוק נודעה המפלגה כבעלת אוריינטציה מערבית, על אף הרקע האיסלאמי שלה, בעיקר משום שקידמה ליברליזציה כלכלית ורפורמות שנדרשו ע"י האיחוד האירופי. יש להדגיש, שאף על-פי שהממשלה (אשר נבחרת אחת לחמש שנים) הייתה באותה תקופה בידים פרו-איסלאמיות, הייתה הנשיאות (שנבחרת ע"י הפרלמנט אחת לשבע שנים) בידי הכמאליסט נג'דט סזר, שופט ביהמ"ש החוקתי בעברו, ולפיכך השליטה במינויים לתפקידים בכירים רבים בצבא, בבית המשפט החוקתי, במועצה לחינוך גבוה (YÖK) ובמוסדות נוספים נותרה בידיים חילוניות.

The two souls of Turkey תמונה נהדרת הממחישה את הדואליות הטורקית - בין רעלה לביקיני (צילום: falena)
"The two souls of Turkey" תמונה נהדרת הממחישה את הדואליות הטורקית - בין רעלה לביקיני (צילום: falena)

כהונתו של סזר הסתיימה בשנת 2007 ועת הגיע המועד לבחירת נשיא חדש, הציגה מפלגת הצדק והפיתוח, אשר נהנתה מרוב בפרלמנט, את מועמדותו של שר החוץ עבדאללה גול לנשיאות טורקיה. האופציה של מינוי נשיא איסלמיסטי, בנוסף לראש ממשלה איסלמיסטי, נתפסה כאיום מובהק על אופיה החילוני של הרפובליקה ועוררה חרדה בקרב הציבור החילוני בטורקיה, מה שהוביל להפגנות רבות בנות מאות אלפי משתתפים. בסדרת מהלכים של מפלגת העם הרפובליקנית (מפלגת האופוזיציה הכמאליסטית), ביהמ"ש החוקתי והתבטאויות מצד הרמטכ"ל הטורקי, סוכל המינוי באופן זמני, מה שגרם לרה"מ ארדואן להכריז על הקדמת הבחירות ל-22 ביולי 2007.

אולם, על אף ההתגייסות הטוטאלית של המערכת הכמאליסטית ועשרות הפגנות בנות מאות אלפי משתתפים באוניברסיטאות ובערים הגדולות של טורקיה, בחירות מוכרעות בקלפי. מפלגת הצדק והפיתוח זכתה לנצחון סוחף, והגדילה את כוחה, כשזכתה בכ-46% מן הקולות (שהתרגמו, עקב אחוז החסימה הגבוה ושיטת הבחירות הטורקית לכ-62% מהמושבים בפרלמנט הטורקי).

התרבות הפוליטית הטורקית אינה תרבות של פשרה, אלא של כיפופי ידיים. לכן, לאחר הרוח הגבית לה זכה בבחירות, לא חיפש ארדואן מועמד של פשרה אלא קידם מחדש את מינויו של גול כנשיא, והפעם בהצלחה. לא זו אף זו, חרף הצהרות הממשלה והנשיא גול שישמרו על אופיה החילוני של המדינה, העביר הפרלמנט הטורקי שינוי בחוקה המבטל את האיסור על עטיית רעלות באוניברסיטאות.

‫התגובה החילונית-כאמליסטית לא איחרה לבוא. וכפי שתיאר פרופ' מאונטר את התנהגות האחוס"לים בישראל -הכאמליסטים פנו לביהמ"ש החוקתי, בבקשה לפסילת השינוי בחוקה – וכך אכן עשה בית-המשפט.‬ במקביל, התובע הכללי הטורקי, עבדורחמן יאלסינקיה, הגיש לבית המשפט בקשה לסגור את מפלגת הצדק והפיתוח, שכזכור זכתה ל-46% אחוזי תמיכה, בטענה שזו נעשתה מוקד לפעילות אנטי-חילונית. טורקיה סערה וגעשה ונראה שהרפובליקה החילונית הועמדה במבחן, אולם עם קבלת פסק-הדין של ביהמ"ש נראה היה שהשופטים בחרו בהיגיון על פני האידאולוגיה, כפי שניסח זאת ד"ר צבי בראל.
אישוש נוסף לכוחה של מפלגת הצדק והפיתוח בציבוריות הטורקית ניתן בבחירות המקומיות האחרונות, שהתקיימו ב-29 במרץ השנה, בה זכתה המפלגה, בתפרסות ארצית, בכ-40% תמיכה, וברוב המוחלט של המחוזות והפרובינציות. עובדת נצחונה של מפלגת הצדק והפיתוח בשלוש מערכות בחירות, למעשה, ממחישה שלא מדובר באיזו סטייה רגעית – ממש כשם שהמהפך של 77 לא היה "טעות", כפי שגורמים מסויימים במפא"י התייחסו אליו, אלא בתנודה פוליטית של ממש – העברת מרכז הכובד הפוליטי לקבוצות אחרות בחברה.
כמו החברה הישראלית ב-77, גם החברה הטורקית משנה כיון, ובעקבותיה הפוליטיקה. כמו קבוצת ההגמונים לשעבר בישראל, שכוחה הפוליטי הלך וקטן ולפיכך היא פנתה, בין השאר, לבית המשפט לשם הגשמת מאוויה הפוליטיים, כך גם הקבוצה הכמאליסטית מנסה, עם ירידת כוחה הפוליטי, להמשיך ולהתבצר במוסדות ומנגנונים לא-נבחרים כמו בית המשפט והצבא, ובאמצעותם לחבל ביישום מדיניות הנוגדת את תפיסתם. ההשוואה, כמו גם ההנגדה, בין 'קץ שלטון האחוס"לים' למה שנראה כסופה של ההגמוניה הכמאליסטית מעניקה תובנות רבות, ודומני שיכולה לתרום להבנת התליכים המתחוללים בשתי הדמוקרטיות היחידות במזרח התיכון.
רוצים לקבל הודעה בדוא"ל בכל פעם שהבלוג מתעדכן? לחצו כאן
מודעות פרסומת

15 מחשבות על “הקונפליקט הטורקי – בין רעלה לביקיני

  1. כמו שכתבת בעצמך, מדובר במפלגה בעלת אוריינטציה מערבית. היא לא מזכירה תנועות כמו האחים המוסלמים במצרים או כמו התנועה האיסלאמית בישראל. המנהיגים שלה מספיק בוגרים פוליטית ומספיק מבינים את היתרונות של טורקיה מודרנית ומערבית כדי לא לשבור את הכלים. אין "השתלטות איסלאמית" על טורקיה.

    אני חושב שבשני התהליכים הקבוצה שמתגוננת מפעילה יותר מדי כוח ויוצרת אנטגוניזם נגדה ואפילו תורמת להקצנת הקבוצה השנייה.

  2. היא בהחלט לא מזכירה את האחים המוסלמים, אבל מדוע? משום שהפרוייקט הכמאליסטי הצליח ליצור בטורקיה סלידה מקיצוניות דתית ואתוס חילוני יחסית רווח. אתה מבין? מפלגה כמו הAKP (מפלגת הצדק והפיתוח) לא הייתה יכולה לצמוח אלא בטורקיה החילונית. ולמה לדעתי היא רואיה להתנגדות? משום שבבסיסה התרסה כנגד החילוניות הטורקית.

    כמו שכתבתי בבלוג בעבר בנושא טורקיה, אני לא חושב שמפלגת הצדק והפיתוח תוביל באיזשהו שלב לאימוץ מלא של חוקי השריעה בטורקיה. מה היא כן תעשה? תשנה את פני החברה הטורקית ותיצור הגמוניה שמרנית-איסלאמית בכלל מוסדות המדינה.

  3. הניאו-ליברליות לא מציאה שום זהות לעניים או לאלה שלא מצליחים להתקדם בחברה. יש רק שלוש תנועות שיכולות לתת גאווה וזהות לבן אדם שלא מסיים את החודש: הלאומנות, הדת והסוציאליזים ( מהמרקסיזים ועד לסוציאל-דמוקרטיות).
    הכמאלסטים נתפסים לדעתי (עיקר המומחיות שלי זה ישראל וארה"ב) בעיני הכפרי העני כחבורת נהתנים שקשורים לגורמים זרים במערב, ויושבים באינסטמבול ושותים אלכוהול. בהעדר כנראה מפלגות שמאל חזקות מצליחה המפלגה האיסלמית לגייס קולות.
    לגבי ישראל, העבודה נחלשת וכנראה תחלש עוד יותר בגלל כמה סיבות: קשורה להסכמי אוסלו שנחשבים לכישלון בציבור, קדימה שהיא מפלגה ניאו-לברלית שמושכת יותר את השכבות המבוססות שהן עיקר מצביעיה של העבודה בשנים האחרונות, והחילוניות שלה יחד עם מה שנתפס כהעדר פטריוטיות בעיני השכבות החלשות בחברה.

  4. שחר – מה שאתה אומר נכון באופן חלקי בלבד. אבל שים לב לעובדה מעניינת – הCHP (מפלגת העם הרפובליקנית) נחשבת מפלגה סוציאל-דמקרטית (אף על פי שבפועל היא רחוקה מכך כבר הרבה שנים), ואף חברה האינטרנציונל הסוציאליסטי, בעוד שהAKP (מפלגת הצדק והפיתוח) היא מפלגה ליברלית/ניאו-ליברלית מבחינה כלכלית. מזכיר לך את ישראל? גם לי.

  5. איתמר, עד כמה שאני יודע זה "לאומיים", ולא "ליברלים", וכך גם לפי ויקיפדיה.
    לגבי 50 שנה ולא 29, זה משום שהתייחסתי גם לימי היישוב, ולא רק לתקופה שלאחר קום המדינה.

  6. תודה על התשובה לגבי המפלגה המוסלמית בטורקיה. אין סתירה בין דת לכלכלה ניאו-ליברלית. הדת מציעה זהות גם לענים ביותר, ולכן אין לה בעיה להפריט את הכל וליצור פערים.

  7. א. אני גאה בך, מאמר מצויין.

    ב. יהיה מאוד לקרוא את דעתך לעניין השוואה בין טורקיה/ישראל – לעומת לאירן, כפי שהייתה עד למהפכת האייטולות ואחריה

    …… המצב הרי דומה ומדאיג כאחד, ובסופו של דבר הפאנטיות הדתית גברה על הליברליזם והנטייה למערב…. היתכן שגם אצלנו ? או אצל הטורקים?

  8. קלקסון – התשובה היא חיובית, אך שים לב שיותר משהכמאליסטים מהווים את העשירון העליון (קראתי איפשהו מאמר על כך שהאליטה העסקית דווקא ומכת בארדואן), הם מהווים את מעמד הביניים המעמד המשכיל.

    שחר – בהחלט אין סתירה, אפילו טענתי בפוסט אחר בבלוג שהן דרות בכפיפה אחת.

    שמוליק – אודה ואתוודה שאני לא בקיא מספיק בחברה האיראנית כדי לענות בצורה מושכלת. ען זאת, שים לב שהפרו-מערביות של השלטון האיראני נבעה משלטון דיקטטורי שהבריטים כוננו ולכאורה העם חולל מהפכה דתית.
    במקרה הטורקי המהפכה שהתחוללה הייתה מהפכה חילונית, כך שהתנועה נעשתה בכיוון ההפוך, מה גם שבעיתונות הטורקית איראן ומה שהיא מייצגת משמת כמעין תשליל לטורקיה ולערכיה. הפיכה של טורקיה לאיראן שנייה נראית לי לא סבירה לחלוטין. אבל החברה הטורקית נעשית יותר ויותר לאומנית, שמרנית, שונאת-זרים ודתית. כך גם, אני חושב החברה הישראלית. אולם בזו כמו בזו אני לא חושב שביטל הדמוקרטיה הפורמלית נראה באופק, אלא פשוט התרוקנות הדמוקרטיה המהותית מתוכן, ועלייה של פופוליזם ימיני.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s